בכל שלב בחיים יש לילה כזה. לילה ראשון בלי אמא.

הלילה הראשון באמת בלי אמא הוא כנראה מסיבת הפיג'מות של מלכת השכבה בכיתה ב'. זו שאין לה אלוהים וממש לא אכפת לה מאמא (או אבא) אז היא מזמינה את כל החבר'ה למסיבת הפיג'מות הראשונה… היא מגניבה כזאת, ורודה כזאת ואת מופתעת כזאת מאיך נראית שגרה של בית אחר באמצע הלילה… מפתיע אותך שאבא שלה הולך עם גופיה ושהכלב שלה ישן עם כולן במיטה (מה קשור? הכלב שלך ישן רק בקומה למטה גם אם הוא כבר בא לבקר יש שער שעוצר אותו מלטפס לחדר השינה…)

לילה לבן כשמו כן הוא, גם כשכולן ישנות את עוד במחשבות על היום שהיה והיום שיהיה ואיפה אמא שלך שמביאה לך כוס תה למיטה בין 10 הבנות האלה שעושות לק ב03:00 בלילה…

לילה ראשון – שני בלי אמא מפתיע בטירונות. הרי כבר היית 100 פעם מחוץ לבית ועדין, זה לילה ראשון בלי אמא. בלי מישהו שיכבה את האור לפני שנרדמים, בלי קולות של טלויזיה, בלי פוך אווזים ומזרון הולנדיה. לילה ראשון – שני בלי אמא…

לילה ראשון שלישי בלי אמא מגיע (מסתבר) כשעוזבים את הבית. אחרי שבועות של הכנה, שלושה ביקורים באיקאה, יומיים של אריזות, שלוש הובלות לתל אביב ומזוזה חדשה שנתקעה בקיר (כולם דרך אגב בניצוחה של אמא) הגיע לילה ראשון בלי אמא…

זה לילה ראשון בלי אמא מסוג אחר, יש בו פינוק וחופש ובגרות אבל יש בו גם טעם שונה. הוא לא זמני כמו הלילות הקודמים… בסוף מסיבת הפיג'מות חזרתי הביתה, גם אחרי ארבע שנים בצבא התייצבתי בבית, אבל פתאום יש תחושה של דרך חדשה שאלא אם רוצים לתקף את מילות השיר "הילד בן שלושים יש לו חום גבוה הוא ישן על הספה בבית הוריו…" כנראה שהלילה הזה כאן כדי להשאר…

לילה ראשון בלי אמא, זה בוקר ראשון בלי סנדביצ'ים מוכנים, שיוביל לצהריים ראשון עם כלים בכיור, שיסתיים בשבוע שמישהו יצטרך לאזור בו אומץ ולזרוק את הפח.

לילה ראשון בלי אמא, הוא לילה ראשון עם מחשבות על אבא ואמא, על בית ועל משפחה, על המקום הכי קרוב שיש שפתאום נמצא במרחק 50 קילומטר…

לילה ראשון בלי אמא מתקצר הודות לטכנולוגיה הפלאית בדמות סקייפ או SMS אבל מזכיר כמה הוריו של אדם חשובים ומשמעותיים בחייו. ויש כאלה שיחלקו עלי ויסבירו לי שלא כולן "בנות יחידות" ולא כולם קשורים להורים שלהם כל כך. צודקים. לא כולם.

אבל לכל אחד בכל מקום, יש מכלול של חוויות שיוצרות 'אמא' בעולם הזה. הם מייצגות את המקום בו הוא מרגיש בבית, את המקום שבו גם בלי להתאמץ יש איזון בחייו.

על כף המאזניים בין תל אביב לירושלים אני עולה לעיר הקודש בשבוע הבא…. שבוע ראשון בלי אמא בעיר האורות עבר בשלום….. אבל אני ממש מתגעגעת לאבא!