לכל אחד יש איזה חבר או מכר צדיק. אחד כזה שתמיד יקום שזקנה תעלה לאוטובוס. אחד שיעזור לעיוור לחצות את הצומת במעבר חציה, אחד כזה שתמיד מתנדב…. נו החבר הצדיק. זה שלא משנה כמה אנחנו בסדר, הוא תמיד קצת יותר. לצדיק שלי יש זמן להתנדב כל יום שלוש שעות על הבוקר כשאני ממהרת לעבודה, הוא תמיד עם חיוך על הפנים ואצלו תמיד הכל הכי טוב.

הצדיק שלי בכל שנה לקראת כל חג מבשל ארוחות מלכים לנזקקים. לא ל2-3 אנשים, אלא לעשרות משפחות שיודעות שהצדיק ועוד חבורה של צעירים (גם הם עונדים תג צ') נאספים כמה ימים לפני ראש השנה ופסח, דואגים שמספיק אנשים יפתחו את הכיס והלב ויתרמו למפעל כפי יכולתם, מזמינים מצרכים, ומתייצבים ל-24 שעות בלתי פוסקות של קילוף תפוחי אדמה, פילוט דגים טריים, ושטיפת ירקות שהגיעו הישר משוק מחנה יהודה.

הצדיק הזה מנצח על מלאכה שמתחילה ברשימת מכולת ומסתיימת בארוחות מלכים שלא היו מביישות את ארקדיה (ואצלו אפילו יש תעודת כשרות…)

יש אנשים כאלה, שמסיימים מבצע של 48 שעות שרק מהמחשבה עליו אני מתעייפת והם מחייכים ונראים כמוכנים לצאת לריצת בוקר. יש משהו אצל הצדיקים האלה שזורם בעורקים קצת אחרת מכל בני האדם. הם ממקמים את עצמם קצת אחרי הנתינה לזולת, הם מאמינים שכשעושים טוב, הטוב חוזר אליך והם יודעים שיש תפקיד חשוב לכל אחד בחלקת האלוהים הקטנה שלו (למרות, רוב הצדיקים שאני מכירה אפילו לא מאמינים באלוהים).

הצדיק הזה הוא כנראה האדם היחיד בעולם שמסוגל להוציא אותי מיום עבודה עמוס כדי לחלק מזון למשפחות ירושלמיות ערב לפני ראש השנה. כך, במשך השנים האחרונות רוח החג משתלבת אצלי בזכותו עם רוח של נתינה ועם מעשה קטן וטוב שממלא לי את הלב גם ימים רבים לאחר מכן.

יש המון צדיקים כאלה, הם האנשים שמסתתרים מאחורי שמות העמותות, הם הלב הפועם מאחורי טבלאות אקסל של רשימות מתנדבים. הם דואגים שלעוד כמה אנשים יהיה חג שמח.