משקולות באוויר – נכנסים לכושר!

שנים שאני מתאמנת בחדרי כושר. מכירה בעל פה את שמות המדריכים, יודעת מתי עמוס ואיזה מכשיר פנוי, שרה בעל פה את מערכת השעות של שיעורי הסטודיו. הבנתי די מזמן שהדרך היחידה לממש את אהבת חיי ולאכול גלידת שמנת שלוש פעמים בשבוע היא לעלות לרגל על ההליכון והמשקולות ולהשקיע שלוש שעות נטו אימוני כוח בשבוע.

שלוש שנים בהם מאמנים אישיים יכולים לבנות וילה בזכותי, וטובי המותגים מנייק ועד אדידס יכולים לקרוא קולקציות שלמות על שמי. עברתי ארבעה חדרי כושר בשנים האחרונות, עם מגבות ובלי מגבות, עם לוקרים ובלעדיהם, עמוסים וריקים, כאלה עם מלא חתיכים וכאלה עם מלא בטטות שגרמו לי להרגיש טוב בקפיצות זומבה. עברתי כברת דרך ארוכה בשנים האחרונות. השלתי כמעט 13 קילוגרמים בין חדר כושר אחד למשנהו, התחלתי לאהוב לעשות ספורט (שזה כמו ללמד פיל לרקוד בלט) וגם סחבתי איתי חברים וחברות ליהנות מהפלא שנקרא 'כושר גופני'. הבנתי שיש עוד אפשרות למשוואה "אכלי חסה=תהיה רזה" והיא: "מאמן כושר ב-150 ₪ לשעה= אכלי כפי יכולתך בהנאה". כחובבת אוכל המשוואה השנייה על אף העלות הגבוה נראית לי שפויה בהרבה. ועל כן ביקור בחדר הכושר הפך לחלק בלתי נפרד משגרת יומי העמוסה. אט אט התמדתי וקלטתי את השיטה, משקולות קטנות כבר נראו לי נחלת העבר ופתאום 20 קילו מתרוממים באוויר ואני עדיין עם נשימה סדירה. שלוש שנות אימונים בירושלים הוכיחו את עצמן. או שכך לפחות חשבתי עד היום….

היום גיליתי שאני רק בקו ההתחלה, בכושר ממוצע, פחות או יותר, מקסימום מבינה את הבסיס של יסודות האימון. נרשמתי להולמס פלייס.

אימפריית הכושר הירושלמית שבניתי וטיפחתי במשך שלוש שנים התמוטטה במהירות כפי שהאימפריה העות'מאנית נפלה ביום בהיר אחד. ממרום הקומה השלישית של מגדלי עזריאלי הבנתי היום למה הנשים התל אביביות נראות כמו שהן נראות. הן לא באמת חיות בתל אביב – הן גרות בהולמס פלייס! לכל אחת יש סט חיים לספורט שמכיל ביגוד מעצבים מכף רגל ועד סרט השיער הורוד ומלווה באביזרים תואמים בדמות בקבוק שתיה ורוד של נייק ואוזניות לבנבנות. הן הגיעו מתנשמות מפידלון על אופני הספינינג לשיעור עיצוב בו אני כמעט נפחתי את נשמתי. הן קיפצו בקלילות על המדרגה עם משקולות של 6 קילו מחוברות לרגליים בעודי סוחבת את רגלי הדואבות כשרק קילו אחד קשור אליהן. השעה בתל אביב היא שעה וחצי של מאמן גדול מימדים שהזיז נשים בנות חמישים כאילו היו רקדניות בלט בבית הספר הגבוה לריקוד בפריז. לא, זה לא היה שיעור המתקדמים, זה יקרה רק מחר (אני עדיין מתלבטת אם להגיע אליו או לחצות את הכביש ולהגיע ישירות לאיכילוב).

שרדתי שעה וחצי של חדר כושר תל אביבי (החברות החדשות שלי נייקית, ריבוקית והגב' אדידס) המשיכו משם לג'קוזי, אני יצאתי בריצה מחדר הכושר לחפש קצת חלבונים ופחממות שלא נשאר מהן זכר בגופי אחרי האימון האינטנסיבי.

המשפט 'ראש לשועלים או זנב לאריות' קיבל היום משמעות חדשה ומעניינת. שהרי בירושלים הייתי מלכת חדר הכושר והיום, הרגשתי כמו בטירונות משקולות.

עוד לא החלטתי מה עדיף שועלת כושר ירושלמית או סימבה קטנה ואנונימית בסטודיו התל אביבי.. מה שבטוח שני הקילוגרמים המיותרים שעליתי בתקופת החגים בעיר הקודש נעלמו כלא היו בממלכת החיטוב והעיצוב של עיר החטאים.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “משקולות באוויר – נכנסים לכושר!

  1. כמי שראה כיצד יורדים אותם י"ג ק"ג עם השנים – אבקש להרגיע.
    הגראציות התל אביביות אולי טוחנות משקולות אך האם הן צוחקות כמוך? האם הן מחייכות באמת? מאושרות ולא רק ב- HIGH של אנדורפינים?
    אני בספק.
    הולמס, כבודו במקומו ותו לא.
    בהצלחה!
    ש

    • כנראה שזה חלק מהיופי של תל אביב, הן פשוט באות להתאמן…. לא חושבות יותר מדי…
      יש גם הולמס פלייס במבשרת , לירושלים הם מפחדים להגיע:)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s