יום שלישי, פעמים כי טוב, שעת בוקר מוקדמת, אני חונה בקניון הזהב, רשל"צ. אחד המקומות הגדולים בארץ עם מגרש החניה הגדול במזרח התיכון. נכנסתי לקניון, יצאתי מהקניון. ועכשיו, איפה למען ה' חניתי? לאבד את הרכב במגרש חניה זה סימן. סימן לפיזור דעת או סימן להתבגרות יתר. פיזור דעת דורש טיפול פשוט, לזכור איפה חניתי, התבגרות יתר (שנתמכה בשערה לבנה ראשונה שהופיעה על ראשי השבוע) דורשת טיפול מקיף יותר כולל צבע ותספורת אצל מגה מעצב שיער. אחרי הרהורים רבים וניסיון למצוא אשמים באבדן הרכב בחניה מצאתי את הפתרון האולטימטיבי: הלכתי לתחילת החניון (משל הייתי רכב) ודימיתי נסיעה עד שהגעתי לאוטו. 'דברים שרואים מכאן לא רואים משם' כבר אמרתי? כנראה שגם יהודית איבדה פעם רכב בחניה.

יום שישי, מבול בתל אביב, אבן גבירול. פקח, חברה שלי פורקת סחורה מסופר באבא בעוד אתה מתווכח איתי שאסור לי לעמוד פה באדום לבן. היא פורקת מלאי עיתונים לסוף השבוע, מביאה פרחים, לחם, חלב, עוגות. פורקת מלא סחורה בעוד אתה מבקש שאסע. אני באוטו, יש אורות מצוקה, מה אתה לא מבין- זו מצוקה אמיתית להתחיל סופ"ש גשום בלי טיים- אאוט. הקדוש שם למעלה שונא פקחים ושולח גשם. הפקח שאוהב את עבודתו קצת פחות אוהב מקלחת. חברתי מגיעה לרכב, פורקת סחורה, הפקח הלך, המקרר מלא.

שישי, אמצע הלילה. מצאתי חניה בשדרות רוטשילד צמוד לבר. אם היו מבטיחים לי חניה צמודה לכל בילוי כנראה שהיה לי ליין באחד המועדונים. מדהים איך חניה משדרגת ערב. אנחנו כל כך רגילים לחפש, להתייאש, לקלל. ופתאום יש חניה. זה לא נתפס. יושבי הרכב המומים, צעקות "אין אין, את גדולה" נשמעות מהמושב האחורי. "מלכה, מלכה". יצאנו מהרכב שמחים ומאושרים כאילו זכינו ברכב וחניה לשנה במתנה. העיר הגדולה הופכת את ההנאות הקטנות של החיים לגדולות באמת.

סוף דבר."שבת וינפש" או יותר נכון "שבת ותעשה יוגה, ותסתובב במתחם התחנה, ותברח מהים שכמעט עף מרוב רוח לחוף". חניה בתל אביב הופכת את החיים בעיר למעניינים הרבה יותר. כשמקבלים דו"ח מקבלים גם פרופורציות על החיים ומתרצים לכולם: "שאלה תמיד יהיו הצרות שלנו", כשמשכנעים פקח לבטל דו"ח רצים לספר לחבר'ה כאילו היה הפקח שוודית, וכשמוצאים חניה צמוד לבר מקבלים מהחברים ברכות עידוד כאילו הפכת לרגע להיות הבעלים של 'אחוזת חוף'. עוד שניים שלושה סיפורים כאלה ואני לא אאמין שיש בעיית חניה בתל אביב.