הוא מחשב ואני שוב פיספסתי את הפניה. רחוקה מהיעד רק קילומטר וחצי אבל רחוקה שנות אור מלהבין את הכבישים בתל אביב. היום החלטתי שכשאתמצא בעיר הזו בלי GPS אשנה את כתובת המגורים ואהפוך להיות תושבת תל אביב.

מכשיר הפלא הזה גורם לך להגיע לכל מקום אבל אין לך שמץ של מושג איפה אתה. ולמען האמת יש לי אוריינטציה טובה מאד במרחב (או אולי במרחב העיר ירושלים וההרים שסביב לה). תל אביב זרה לי עדיין ולכן לכל נסיעה אני מצרפת קול גברי מרגיע שמסמן לי איפה לפנות, באיזה מחלף לעלות וכמה מטרים אני מהיעד (כאילו שאני רצה מרתון- את מי לעזאזל זה מעניין?)

מכשיר הפלא הזה עשה לזיכרון הויזואלי שלנו את מה שעשה זיכרון הפלאפון לעובדה שבשביל לדעת מה המספר של אמא שלי אני צריכה לדפדף בזיכרון. רק שכאן זה בליווי קולי והכוונה אישית. אין כבר צורך בזיכרון האנושי כשיש טרה של זיכרון על כל איפון איפד וחבריהם. כמות המקום שהתפנתה מהזיכרון הרלוונטי שלנו מכילה כיום המון פרטי זיכרון קטנים ולא חשובים כמו מאות סטטוסים שמתעדכנים ביום ונדחפים לנו בפיד הישר למוח (מספר הטלפון של אמא שלי מול לייק לזנגה זנגה…. המממ…)

בעוד עשרים מטרים פני שמאלה, פני שמאלה, פני ש… שיט, הלכה הפניה, המרחק מהיעד הוכפל ואין סוללה למכשיר. מסך שחור יורד על העיר תל אביב. פתאום כשפותחים חלון לשאול נהג זה נעשה בהתנצלות, וכמות הנהגים שיודעים באמת להסביר מסלול בלי שהWAZE מחובר הינה אפסית.

רוטשילד פינת הרצל, מכשיר הפלא לא קיבל אות משמיים על אין כניסה (אני ידעתי את זה בלעדיו). בניגוד אליו, אחרי פעם אחת שהגעתי (בטעות) לקלנדיה ופעם נוספת שכביש שש עלה לי כמו נסיעה לאילת הבנתי שאין אמונה בגויים (בטח לא כאלה שפותחו במערכת ההגנה של ארה"ב) ואני מחשבת מסלול כל פעם מחדש בבית רגע לפני היציאה לכבישים של העיר הגדולה.

דיזינגוף סנטר, שהחיינו וקיימנו- הגיענו! אני בחניון והוא, מחשב מסלול מחדש. לא בא לו סנטר, הוא מתכונן להגעה ליעד אחר לגמרי…