אין מצב שאני יוצאת בגשם הזה מהאוטו, אני אחכה שירגע. אין מצב שאני מחכה בגשם הזה באוטו עוד עשר דקות. איזה יופי שיורד גשם, מה נסגר עם הגשם הזה למען ה'. הכי כיף שבא החורף. שוקו במיטה, התכרבלות בפוך, ריקודים בגשם, אוכל של חורף, מרק של אמא. הגשם לא מפסיק לרדת כבר יומיים רצוף, על החלון נשמעות הטיפות כמו סימפוניה שמעוררת מחשבות טובות של חורף. יש להן חיים משהלן למחשבות, דיסוננס של אהבה- שנאה לעונה היחודית הזו.

המחשבות האלה נורא קלישאתיות בהתחלה, יש את המחשבה הראשונה בנושא המים והכינרת. שמונעת חצי מחינוך שהתחיל בבית הספר עם השיר 'חבל על כל טיפה' ונגמר באישה עם אפידרמיס מתקלף בפרסומת של 'ישראל מתייבשת'. והמחשבה הזו הופכת את הגשם לאורח מבורך למרות שאני גרה בתל אביב ואין שום קשר בין מפלס הכנרת להצפה ברחובות פלורנטין פינת הרצל (פרט לזה שהרצל קשור למדינת ישראל, שחששה עוד בחזונו למצב הכנרת).

המחשבות האלה חולפות אחרי כמה ימי מבול שמשאירים אותי רטובה כמו חתולה, מקללת את העיריה על זה שהניקוז בעיר דומה בערך למצב התחזוקה בכפרים של תאילנד בשעת מבול, ומוסיפה ברכות כלליות לכל מכונית שעוברת ומזכירה לי מאיפה משפריץ הקלאצ'.

וכמו שנשטפות ההצפות, גם המחשבות מפנות את מקומן למחשבות חורף מהבילות שכוללות כפפות, צעיפים, מרק בטטה, שוקו חם, פוך, חבר חתיך, אח מחממת, גולדן רטריבר בסלון, בית, שלושה ילדים, משפחה – וואו, נהיה פה חם בחורף הזה…

מחשבות החורף האלה מביאות איתם משב רוח מהורהר שמזכיר את הדברים החשובים באמת של החיים (אותם דברים שכשיש שמש וחם שוכחים מקיומם). בימים כאלה של גשם המחשבה הראשונה שלי היא כמה טוב שיש לי בית חם, עשר זוגות מגפיים לבחור ביניהן וגרדרובה של מעילים בכל צבעי הקשת. החורף מכניס אותי לפרופורציה שמזכירה שיש לי את כל התנאים שבעולם כדי להיות מאושרת.

ההרהורים האלה מתגברים עם איתני הטבע. ברד מכניס למחשבות עמוקות עוד יותר ושלג זו התעלות המחשבה האנושית בעיני. לקום בבוקר ולהביט על ירושלים בשמלת הכלולות (עוד לפני שמכוניות מלכלכות את הכבישים) היא התמונה היפה והשלווה ביותר שנשקפת מחלון הבית הירושלמי שלי והופכת את החורף לחגיגה מלכותית אמיתית.

חורף, היא עונה קשה וקיצונית. היא יוצרת אבחנה ברורה בין מי שיש לו ומי שאין לו. חורף קשה לשרוד. חורף מהנה רק כשיש תנאים לעבור את החורף בשלום. לא סתם מלחמות לא קורות בחורף, גם מחאות לא. משהו בבני האדם נכנס לתרדמת ונותן לאיתני הטבע לומר את דברם. והם לא מפסיקים לדבר, חוסמים את איילון, מציפים קניון במודיעין ושוטפים הומלסים בדרום תל אביב מהרחובות בחיפוש מחסה.

חורף מראה בלי מסכות את מצבו של אדם ומצבה של חברה, חורף מכריח להתמודד עם הטוב והרע. קל לכתוב מחשבות של חורף, קשה להתעמת איתן. יש בהן קור ועוצמה שמזכירה לאדם את המקום שלו בעולם, והמקום שלנו אפסי וקטן (גם אם אנחנו נוסעים במרצדס ומחכים ל-4s  שעתיד להגיע בשיא החורף לישראל). ועם זאת, החורף הזה מזכיר כמה מעט צריך אדם בשביל באמת להיות מאושר.

בין נורה ג'ונס לספר טוב, חורף מנקה את הנשמה, מנקה את הרחובות ומפנה מקום להתחלות חדשות. ההתחלות החדשות שלי כוללות באופן די קבוע מגפיים, תיקים, מעילים שמשלימים את האווירה החורפית ומעצימים את תחושת החורף. כשמקלפים את השכבות, יש משהו ביתי מאד בחורף שגורם להעריך את המכלול שנקרא 'סל תנאים למעבר החורף בשלום' והוא כולל חברים טובים, משפחה אוהבת, בית חם, רדיאטור, ספר טוב, כוס שוקו (נוטלה אם כבר מדברים), פיג'מה מחממת ונעלי בית מפנקות.

היופי בחורף הוא שבישראל לפחות יודעים שיש לו טווח תאריכים מוגדר שנמשך לא יותר מארבעה חודשים. שרים שירים לגשם, יש יורה ומטר ומלקוש- כנראה שהגדולה של החורף והערגה שיש לכולם סביבו היא העובדה שבישראל כמעט ואין חורף… היא שהופכת את החורף לאהוב ורומנטי ומבדלת אותנו מחברינו בתפוצות, שחורף אצלם מתחיל כשמד הטמפרטורות מראה מינוס עשר ומפלסות השלג הן מחזה שכיח ולא איטם טלויזיוני מלווה בדני רופ מחייך פעם בשנה (בחסות עירית ירושלים כמובן)!