שבת שלום ירושלים

יש שבתות כאלה, מהסוג שמתחיל ביום חמישי בערב ועתיד להסתיים רק במוצאי שבת מאוחר בלילה. שבתות מרוכזות באנשים אהובים, באוכל טעים, במפגשים מעניינים. שבתות שמתחילות בהדלקת נרות (בשביל המסורת) ומסתיימות בקינוח מפנק במיוחד (שמצדיק את אלה שהופכים את  האוכל לדת). השבתות האלה, מציפות בתחושה של בית את הלב והן מתקיימות בדרך כלל בבית של אמא ואבא.

קבלת השבת הירושלמית שלי התחילה בין הסירים של אמא ביום חמישי בערב. כשהאדים על חלונות המטבח (לא, ההורים לא גרים באלסקה, רק על ההר הכי גבוה בירושלים), הרדיו בוליום גבוה וההתרחשות בשיאה. זה אמנם הבית של ההורים והוא אמור להיות שקט ורגוע אבל לך תספר את זה לטלויזיה, לרדיו ולכלב שמתחרים מי צועק יותר חזק.

הכלב ניצח, אני אחרי שלוש כוסות תה עם דבש (וריב קל עם אמא שלי בנושא הערך הקלורי של דבש שמבחינתה שווה לפריכית אורז ומבחינתי הרס את שבוע האימונים שלי בעיר החטאים), אחרי השלמה של כל ענייני דיומא עם אבא, ורגע לפני ענייני דשבתא עברתי לענייני  דה שמיכה והשלמתי את שעות השינה לשבוע הקרוב. ויהי ערב ויהי בוקר, יום חמישי.

היום השישי, הוגדר בכל העולם כ'יום ללא קניות', רק שהפרסומת הזו לא הגיעה אלי בזמן. יום השישי ויכולו השמיים והארץ וכל מי שבאזור, וילכו לקניון, ויקנו רדיאטור בשביל החורף, מחשב לאמא ואבא בשביל עשרת הדיברות, קוסמטיקה בשביל התחושה וביגוד בסיסי בשביל האווירה. יום שישי בהתרוצצות בלתי נגמרת אחרי חפצים שהופכים את החיים לקלים יותר.

ואחרי ההתרוצצות מגיע שקט. שקט שיש רק בירושלים וזר (מוכשר ככל שיהיה) לא יבין זאת. לא יבין את הדממה שנוחתת בירושלים כאילו מתחיל מבצע של השייטת בשעה 16:00.  השקט הזה עוצר את הזמן, משאיר מאחור את כל החול ומכניס פנימה אווירה רגועה ושקטה, שונה ומיוחדת עבור החילונים והדתיים כאחד (וזה קשה להכניס את השניים האלה לאותו משפט ועוד בלי ציניות…)

הגיעה ארוחת הערב שהיתה שווה שבוע של התרוצצות בלתי נגמרת בתל אביב. עם או בלי ערכים קלוריים, כל המסעדות שפקדתי השבוע בעיר הגדולה התגמדו אל מול התבשילים של אמא. כי בניגוד לחדשה (והמוצלחת) של חיים כהן או למקדשים המודרניים בדמות רוטילד קיטשן, סושיאל קלאב ואפילו מחנה יהודה הירושלמית יש משהו בארוחת שבת ביתית שהופכת את האוכל לטעים יותר. כנראה שלא מדובר באוכל, אלא בחוויה כוללת שיש בה אנשים שאוהבים אחד את השני ואמא שמעבירה אהבה בקעריות מרק בצל מהביל וסלמון פריך וורדרד (תתפלאו השורשים ממרוקו ולא מנורבגיה). את המתכונים אני לא באמת יודעת, אבל הבנתי השבת מה המתכון לארוחה מוצלחת והוא כלל לא לקשור לחומרי הגלם טריים ככל שיהיו שנמצאו על ידי אבא ביום חמישי בשוק.

ויהי ערב, ויהי בוקר יום שבת. לא כל כך וינפש, קצת יותר ויפגש. עם החבר'ה הטובים באמת. החברים ששומרים על הגחלת בעיר הקפואה ירושלים. אלה שמפשירים את הקור של אוויר ההרים ומחממים את הלב. אנשים עם תובנות גדולות ועיניים אנושיות כל כך שמזכירים לי כל פעם מחדש כמה עומק יש בעיר הזו וכמה נשים מדהימות גדלות בה (למרות הרעש שמגיע לעיתוני תל אביב על העלמת הנשים מהמרחב הציבורי בעיר- אני מכירה כמה כאלה, והן יכולות להזיז הרים והכל בחן וחיוך גם כשהסביבה אינה פאן פאן פאן).

הנוף הירושלמי תורם כמובן לאווירה בבוקר בהיר וקר במעלה קרטר שבמוזיאון ישראל או בעין כרם על קפה של אחר הצהריים. האנשים הכל כך אמיתיים האלה הם שהופכים את ירושלים למה שהיא, עיר של אבנים ואנשים, לפי הסדר הזה ובלי זכות קיום של האחד ללא השני.

השבת הזו הזכירה לי למה אני אוהבת את ירושלים, ומה יש בה שאין באף מקום אחר בעולם. מעבר לכותל, להר הבית, למוזיאון ישראל, לאוניברסיטה העברית, לשוק מחנה יהודה ולעוד רשימה ארוכה של מבנים ומוסדות שכבודם במקומם מונח (והוא יציב וחזק ואיתן) יש בעיר הזו ירושלמים. וירושלמים הם עם. עם יקר, שאני שמחה להיות חלק ממנו גם בניכר התל אביבי. העם הזה פועל בצניעות, לא מזלזל במקורות שלו, הוא הולך עם 3000 שנה על הגב, בכל זאת, זה משא די כבד.

אין לו נמל או חוף לברוח אליו, יש לו חומות, מצודות, מגדלים- איך מצפים שהאנשים שיוצאים מכאן יהיו קלילים? יש פה את גיא בן הינום, עמק המצלבה, עמק רפאים- קל ? לא יכול להיות קל בעיר הזאת (וזה עוד לפני שהכנסתי את האנשים לתמונה, נוסעים ברכבת הקלה כמובן).

יהודה עמיחי (האיש וירושלים) כתב פעם שיר מקסים על תיירים בעיר. הוא מתאר איך קבוצה של תיירים עומדת עם המדריך ליד מצודת דוד, והמדריך מציין איש שהולך עם סלים לביתו כדי להצביע על קשת מהתקופה הרומית. הגאולה תגיע (כך לפי עמיחי) כשהסדר יתהפך והמדריך יציין את הקשת הרומית כדי להצביע על הירושלמי שקנה פירות וירקות והוא בדרך הביתה….

שבת בירושלים, שבת של בית. שבת שלום.

ובשם 'כל האומר דבר בשם אומרו' הגאולה כבר בדרך… (לאמיצים בלבד כמובן)

תיירים / יהודה עמיחי

בקורי אבלים הם עורכים אצלנו,

יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכותל המערבי

וצוחקים מאחורי וילונות כבדים בחדרי מלון,

מצטלמים עם מתים חשובים בקבר רחל

ובקבר הרצל ובגבעת התחמושת,

בוכים על יפי גבורת נערינו

וחושקים בקשיחות נערותינו

ותולים את תחתוניהם

ליבוש מהיר

באמבטיה כחולה וצוננת.

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים

הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך

ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם

הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית.

קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי:

הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת

מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה

ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו.

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “שבת שלום ירושלים

  1. ש.
    גאוות יחידה!
    אם רק היו מאשרים לי את התואר "ירושלמי", היה כיף להיות ירושלמי איתך 🙂
    עד אז, אשאר אאוטסיידר המאוהב בעיר ללא תקנה.
    ש.

    • התואר ירושלמי עובד די דומה לסיפור החוזרים בתשובה – כשזה בא מבחירה מדובר בצדיקים גמורים :). תמשיך לשמור על עיר הקודש.

      שלומית

  2. מקסים !
    לשלומית תודה על השיר הנפלא של יהודה עמיחי.
    פרט מעניין הוא שבתמונה של השלט – רשום היעד בעברית ובאנגלית… ואיה הערבית?
    די אופייני ומייצג לצערנו את המרחב הציבורי .
    ד"ש חם, איריס

  3. הי שלומית..
    אהבתי כל מילה! אני אמנם לא ירושלמית, אבל מישהו דאג להזריק לי את "ח יידק ירושלי" בגיל מאוד צעיר על בסיס שבועי (אבא שלי) הייתי בת 5-6 כל סופ"ש אני ואבא עלינו על הסובארו ונסענו לירושלים. הזכרונות… הריח… הצבעים.. והאווירה הקדושה הזאת שמשתקת ומלטפת באותה נשימה. (סליחה על ההתפלספות…) לפני שבועיים טיילתי עם בעלי וילדיי באזור, ימים גשומים וקרים, אבל אי אפשר להפסיק לחייך! נהנו כל כך ואנחנו מתכננים לחזור בקרוב. אני זוכרת אותך כילדה מדהימה ומתולתלת עם עיניים גדולות וסקרניות צוחקת ומשתוללת עם כל החבר'ה, האמת הבת שלי , הללי, ממש דומה לך כשאני חושבת על זה. (נפגש בקרוב מקווה).
    אז תודה על הזכרונות והשיתוף, ותמשיכי לכתוב, את מדהימה.
    שיהיה רק טוב
    נעמה עדי (יחזקאל)

  4. ואוו!!!

    המילים שלך, שלומית, גורמות לי להרגיש בבית!
    כל שורה מוכרת לי וכל הרגשה מזכירה לי געגעוע…
    תודה לך! תמשיכי ליכתוב.

    ענת.

  5. שלומית, איך שהוא גיליתי את הבלוג והפוסט הזה – כמעט שנתיים אחרי. הכתיבה שלך מדהימה והפוסט הזה העלה בי המון געגועים הביתה ולשבת בירושלים – ואני בצד השני של העולם. כל הכבוד.

    • היי עליה, איזה כיף לשמוע,
      ירושלים נמצאת בלב של כולנו, בתל אביב או בצד השני של העולם. זה הקסם הכי גדול שלה.

      שיהיה לך שבוע נפלא!

      שלומית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s