עכשיו רק חסר שיבוא החתן- אמונה מודרנית

יש הרפתקאות שמתחילות בצחוק. שתי חברות טובות יושבות בסלון בארוחת ערב, מגלגלות (בצחוק) איזה רעיון (מצחיק) לנסוע (בשביל הצחוק) להשתטח על קברי צדיקים. הרעיון מלווה בהמון חיוכים ושלל סיפורים על חברה אחרת רחוקה שהלכה לבקר את רבי יהונתן בן עוזיאל והתחתנה אחרי שנה (לא עם הרבי כמובן). בסלון, זה נשמע מצחיק לאללה, בעיקר כשהשיחה מלווה בביס פסטה טריה וביס בשר משובח. שיחת סלון שכזאת.

חלפו שבועיים, תשע בבוקר, בלי שום צחוק אני וחברת הנפש שלי על הרכב, היעד: עמוקה. בלי שום צחוק ועם יהודית רביץ ברקע נוסעות להשתטח. הנפשות הפועלות, אקדמאיות, יש להן הכל בחיים, לא מאמינות גדולות בכל סיפורי הגבורה של רבי טרפון וחבריו הצפוניים, מבקרות קבוע בשבתות בים, עוזבות הכל, ביום שישי בואך שבת (זמן גאולה) ונוסעות 300 קילומטרים לביקור אצל רבי יהונתן בן עוזיאל (כן,כן, זה ההוא שאחראי על שידוכים וכאלה).

משהו בנסיעה הפך את הצחוק לשיחה די עמוקה מלווה בנדידת ציפורים (אולי גם הן בדרך לעמוקה) על אמונה ומסורת. מילים על המשמעות של ההורים בחיינו, והכרה גדולה בעובדה שלפעמים בצחוק הזה יש הרבה מאד אמת שמסמלת תקווה המשותפת לכל בני האדם לקרבה. עידן רייכל מחליף את יהודית רביץ ונושאי השיחה מתחלפים בין פליאה מהנוף המדהים שיש לארץ הקטנטונת הזו להציע לבין שיח גורמה על המסעדה שתבוא אחרי המפגש עם רבינו.

אני לא יודעת אם נעשתה לנו קפיצת הדרך בשל הקארמה הדתית שליוותה את האירוע או שאולי היו אלה הכבישים הפנויים של שישי בבוקר אבל תוך שעתיים כבר שמענו צהלולים בקולי קולות מקברו של הרבי. חניה רחבה מלאה ברכבי חברה קטנים של רווקות ורווקי ישראל קיבלה את פנינו ואנחנו שעטנו אל עבר קולות "הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך" ועלינו אל הקבר. שם, תעשיית המזכרות רוקנה את כיסינו וקיבלנו לידינו שלל פתקי תפילה וקמעות.

הטקס המאגי כולל הקפות של גג המבנה שבע פעמים מלווה בקריאת מזמור לדוד הדלקת נרות והשארת צעיף או חפץ על הגג (מעניין אם זה לקוח מהמקורות ובת שבע היתה ההשראה לסיפור).

בין לבין יש איזו דודה ממוצא דרום צרפתי שמשחררת אזעקת קולולולולו שמרעידה את הרבי, הקבר וכל הנמצאים במתחם. נרות נלדקים, ברכות מכל הסובבים, עוד כמה מזכרות ותחושה חדשה שמציפה את הלב ומשאירה את הציניות קצת מאחור ומתחלפת בהרהורים  של בוקר בהיר וקר על המשמעות של האמונה בחיינו.

הרי פקדו את הקבר הזה לפני אלפי אנשים שנסעו או הלכו עד כאן, וכנראה שרבי יהונתן לא עוזב בקרוב ויגיעו לכאן רווקות תל אביב גם בעוד עשור או שניים. חתן כנראה לא נמצא פה (אלא אם תלמיד ישיבה מצפת בקטע) אז מה, מה הקטע?

למה, למען ה' (והפעם הביטוי במקום) אנשים מכל העולם כולל חברתי מדונה מוצאים נחמה, כוח ותקווה אצל קברי הצדיקים? ואיך קרה שבלי שום טיפת ציניות ועם כמויות של כוונה הסתובבתי היום על גג שבע פעמים בדיוק בעודי ממלמלת מילות תפילה?

אז יש כמובן את עניין המסורת. העובדה שגדלתי בבית שהמסורת היהודית תופסת בו מקום של כבוד וגורמת לניגון הזה להיות מוכר, וכשמוכר לאדם, טוב לו.

אבל יש כאן משהו מעבר למסורת וקוראים לו מעשה. הרצון והכוונה שפינתה את יום השישי שלי ושלחה אותי עד עמוקה היתה כנראה עמוקה מספיק והפכה את טקס עצמו לשולי בעיני אבל את עצם המעשה לגדול ומשמעותי.

אחרונה אבל חביבה, היתה העובדה שאת הדרך היפה הזאת עשיתי עם חברה טובה, שמלווה את חיי קצת יותר כמו אחות. חלקנו את ההומור והצחוק, את התקווה והכוונה בתפילה, את השיחות הנפלאות לאורך שעות הנסיעה ואת הארוחה המקסימה בראש פינה (נו טוב, את זה לא חלקנו, כל אחת חיסלה סטייק).

זו האמת מאחורי היום הזה, היופי בידיעה שיש אנשים אהובים שסובבים איתך ויכולים בקלילות ובשמחה להפוך רעיון מצחיק לטיול ממלא ביום שישי.

בדרך חזרה עברנו באחד המקדשים של הדור המודרני, NIKE OUTLET בזיכרון יעקוב. הברון והמורשת נשארו מאחור ופינו את מקומם למגפיים חדשות וטייץ מקסים לריצה. ככה זה אצלנו, הדור החילוני והמודרני מחליף מקדשי תפילה במקדשי קנייה. ואני שואלת- איפה שמשון הגיבור כשצריך אותו?

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “עכשיו רק חסר שיבוא החתן- אמונה מודרנית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s