לכל אחד יש את החודש הזה. חודש שלם שעוטף את התאריך המיוחל: יום הולדת. החודש הזה מקבל משמעויות שונות בגילאים שונים. בילדות, מחכים לו בנרות ומתחילים לחגוג אותו כבר חודש לפני (ככה זה לפחות אצל בנות יחידות). אז יש יום הולדת לדודים (מהצד של אימא) לדודים (מהצד של אבא) לחברים ובין לבין יש כמה מסעות שופינג ובתי קפה, בכל זאת… יום הולדת.

התום של ימי ההולדת והציפייה הקסומה למפעילה שעושה פימו, לקוסם או ליובל המבולבל (אצל ילדים מודרניים) מתחלפים באזור גיל 16 במרד המוני (שלא היה מבייש את החבר'ה מבית חשמונאי). המרד הזה כולל יום הולדת רק לחברים (המשפחה הופכת להיות משהו מה זה פאסה, ומעיק). יום ההולדת של גיל 16 הוא יום הולדת של ילדים עם נגיעות של גדולים. עשר בנות יושבות בבית קפה, זו הפעם ראשונה שהן שמות אודם, מדברות על הבחינה שתחלק להקבצות באנגלית ברצינות תהומית ומשלמות עם כרטיס אשראי (של אמא). גיל 16 חותם את סוף ימי ההולדת של הילדים. ביי ביי ביסלי, במבה, עוגה בצורת ברבי ושקיות הפתעה.

איפשהו בגיל 20 מתחילים להבין שיום הולדת הוא די יום רציני. מקבצים חבורה של אנשים אהובים, יושבים לארוחת ערב רצינית, משלבים טיול רציני בצפון, או קפיצה קטנה לחו"ל, בכל זאת 20 שנה על הכדור זה כבר לא צחוק. יש משהו בגיל הזה, באמצע-סוף השירות הצבאי שהופך את הילדים בני העשרים לילדים גדולים. אצל חייל בגבעתי שחוגג 20 ויום לפני יצא מפעולה בעזה, הגיל מקבל משמעות קצת שונה… ומדינת ישראל יודעת לספק לבניה ובנותיה מעברים חדים בין חגיגה פרועה בבר לאבט"ש בשומרון.

עם השנים האדם צובר חוויות שהופכות את הגיל למשמעותי, את הימים למהותיים ואת הבחירה לעשות בכל יום פעולות קטנות שעושות טוב לדרך חיים. ימי ההולדת של 20+ הם כבר ימי הולדת של מבוגרים צעירים. יש מסיבות ויש אלכוהול ויש ארוחות טובות ויש המון צחוק, משהו בתקופה הזאת מסרבת להיפרד, רגע לפני שהופכים למבוגרים על באמת.

יום הולדת 27 יגיע לביקור פרטי בעוד 10 ימים בדיוק. מוזר קצת לחשוב עליו כעל יום הולדת של ילדים, בייחוד כשלכמה מהחברים שלי כבר יש ילד או שניים. הקלילות והצחוק עדיין באוויר (אבל אחרי כמעט 30 שנים נראה לי שעם זה נולדים וזה לא קשור לגיל) אבל יש משהו רציני קצת יותר שמבין שרבע מהחיים על כדור הארץ כבר עברו (ופרגנתי כמובן ב-120).

ואחרי תובנה שכזאת, מי שעדיין לא התעלף ומסוגל להמשיך ולקרוא, יום הולדת בעיני הוא זמן מדהים לחשבון נפש. נקודת עצירה משמחת (בניגוד לכיפור עכשיו מקבלים מתנות והצום מתחלף בהזמנה ל'מחנהיודה') שעוזרת לעשות סדר בחיים. יום שמזמין שאלות קטנות גדולות על היום יום הפשוט, על השגרה הברוכה של חיינו.

יום אחד בשנה שמאיר סיפור פרטי של אדם ומקבץ סביבו את כל אלה הרוצים בטובתו בעולם הזה. ואולי זו הדרך הטובה והבטוחה לעבור את חודש יום ההולדת. כי אחרי הקלישאות של הגיל והתרגיל, ואחרי העוגות (והסופגניות) שבאות עלינו לטובה, היום הזה, הוא סמל ותזכורת לכל מה שבסדר בחיים. ולכל הדברים שלא בסדר יום ההולדת מזכיר שיש עוד המון זמן לשפר (לפחות ממרום שנותי).

אז רקע לפני שה-WALL מתמלא בפוסטים אופטימיים במיוחד וסמסים מפציצים את המכשיר הנייד, אני חוגגת עם הרבה חברים שמבינים לליבי ומשנים קידומת במהלך חודש דצמבר. בדרך כלל החברים שחוגגים יחד הם אלה שחוו איתך רגעים משמעותיים במהלך השירות הצבאי. כולנו בוגרי קורס מש"קיות חינוך, קציני חינוך בדם, שכבר שנים רבות עוזרים האחד לשני לעבור בשלום את החודש הזה. אז נכון ש'צרת רבים נחמת טיפשים' אבל עם טיפשים כאלה אין לי בעיה לחגוג עוד עשרות ימי הולדת.

14 ימים לסוף דצמבר, ההרהורים יתחלפו עוד מעט במעשים, כי ברוח התקופה כבר אמרו לפני:

נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו

לעמק הלכנו ההרה עלינו

מעינות האורות הגנוזים גילינו

נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו

בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור.

ועם המחשבות של החודש הזה, הסלע נחצב עד תום! קבלת הפנים לאור החלה.