אריזות- ברוך שעשני אישה?

חצי מהארון שלי פרוס באלגנטיות על המיטה, מצעד זוגות הנעליים מביט בי, כל אחת מהן בפנים עצובות מבקשת להיכנס למזוודה, פן ותיק איפור, צעיף והכפפות (גם האדומות וגם השחורות), בטח קר שם… לפני שטסים לחו"ל יש בוקר התייחדות עם המזוודה, בוקר שאף גבר לעולם לא יבין. הוא לא יבין למה אם טסים לחמישה ימים למה צריך חמש זוגות נעליים, לא יבין כפפות מהן ולמה צריך 2 זוגות מאותו פריט, לא יבין למה בארבעה ימים מחליפים שש מערכות בגדים (ואני לא מההיסטריות) ואיך קורה שמוצר חשמל לא רלוונטי כמו פן תופס חצי מזוודה.

הבלאגן שעל המיטה מלווה במוזיקה קצבית והתחושה על אף שעדיין לא זזתי מטר מהדירה בפלורנטין כאילו הגעתי כבר מזמן אל קופנהגן הקרירה. עומדת מול מראה עם צעיף (חייבים לראות איך זה נראה) וכובע צמר (יהיה שם קר – כבר אמרתי?) בעוד אדל צועקת לי מהרמקול. כאדם רציונלי (בדרך כלל), אני מכירה את החוקים והכללים וגם אני הבנתי כבר שחוק פארטו פועל יופי על הארון שלי. אז בעודי לובשת שמונים אחוז מהזמן את אותם עשרים אחוז בגדים, למה, אלי הטוב אני עדיין דוחסת מחצית משמונים האחוזים הנותרים למזוודה?

חברותי לימדו אותי שיטות ותחבולות רבות. "תביאי מזוודה קטנה" אמרה לי מבינת עניין, "כל חלל תמיד יתמלא" ועל כן – מזוודה קטנה אמורה לפתור את הבעיה. אבל אמור זה שם של דג (או רומא הפוך ואני בכלל טסה לקופנהגן…) וכך מצאתי את עצמי הבוקר בעלת תואר בהנדסת חומרים מחשבת את שטח הפנים של הסוודר הורוד ממנגו כדי שגם הנעליים (הזוג הרביעי) יוכל להיכנס בטרולי הקטנה שהגיעה במשלוח מוטס עם אבא שלי מירושלים. הטרולי מצידה מתחרטת על הרגע שיצאה מעיר הבירה והגיעה לידי. ישבת עליה היום, קיללתי אותה (קללות קלות), ובסוף, הריונית משהו, אבל סגורה , היא ממתינה (בעצבים) שאצא לנתב"ג.

באמצע ההתעסקות בין הריצ'רץ' למעיכה חזקה מתקשר הפרטנר לטיסה. הוא רק רוצה לשאול מה צריך להביא, ואני עונה בחיוך "מה לא". הוא יגיע גם שלוש חולצות מקופלות, שני זוגות מכנסיים מגוהצים וים של מקום פנוי לאוברוויט שלי.

המזוודה שלי לעומת זאת, צועקת כבר עכשיו את תפילת הדרך ורוצה להדיר אותי לצמיתות. כמו עוד הרבה תחומים בחיים, הראש לא משחק תפקיד בקטע הזה, יש רק תמונה פסטורלית של יום שלג קר ובהיר ותמונה שלי עם צעיף, מגפיים, כפפות (אדומות), משקפי שמש, מחממי אוזניים ושלל פריטים שלא לבשתי בעשור האחרון אבל רק המחשבה עליהם מחממת לי את הלב.

במציאות כנראה שלא ירד שלג, במציאות כדי ליהנות מכל הגרדרובה אני צריכה להאריך את הטיסה בשבוע. במציאות חופש מתחיל ברגע שהמזוודה יוצאת מהמזווה. במציאות, צריך לפעמים לשכוח קצת מהמציאות כדי ליהנות מהחיים…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s