בהחלט, אני אורז לבד מאז הקיטבג בגולני. נתנו לך משהו להעביר? מה פתאום.

מהרגע שביקורת הדרכונים נגמרת בנמל התעופה, כל ישראלי מצוי נמצא כבר בחו"ל. השמות בדיוטיפרי משאירים מאחור את קפה הילל וארומה ומפנים מקום ל'ARCAFFE", ג'ימס ריצ'רדסון ויתר חברי הוליווד בניחוח מקומי.

כל ישראלי טוב משאיר מאחור את הצרות (לכמה ימים לפחות) ונוסע לחו"ל.  עם או בלי לשים לב מצטרפים אליו למסע שני חברים, חברי נפש שברוב ימות השנה (כשהוא אינו בניכר) ישנים את שנת החורף שלהם, אך קמים לתחיה בשלב הבורדינג, נעים להכיר 'עם' ו'ישראל'. "עם" ו"ישראל", הם הנספח המדיני לענייני תרבות ושיפוט שטס עם כל אחד מאיתנו לתאילנד, רומא, ארצות הברית  ואפילו קופנהגן (ולא אני לא מדברת על 'עם ישראל' בשר ודם שמוחא כפיים כשנוחתים, או עושה רכש על המוכרים בבנקוק).

"עם" " ו"ישראל" במובן המטאפורי נוסעים עם כל ישראלי, לכל יעד בעולם. הם מוציאים החוצה פתאום באמצע רכבת בברלין זכרונות מהגדוד בגבעתי, מצטטים שירים של אלתרמן במרתף נקניקים בקופנהגן ובבית האופרה מאווררים את הסינוסים בשיחה קולחת על לקחי ההתנתקות.

"עם" ו"ישראל" מכניסים כל ישראלי טוב אל בית כנסת בעיירה נידחת. הוא חייב לבקר בו (בכל זאת, הביקור האחרון בבית כנסת היה בעליה לתורה בקיבוץ כפר חרוב בואך למצוות).

"עם" ו"ישראל" נוסעים איתך ברכבת וגורמים לך להשוות בין הרכבת הקלה בירושלים למערכת התחבורה המשומנת של קופנהגן (למרות שאין שום בסיס להשוואה זה עדיין לגיטימי) וזה עוד לפני הבדיחה על הסאבוואי שחופרים כבר שנים בתל אביב.

"עם" ו"ישראל" מוציאים ממך את השורשים היהודיים ברגע שאתה נכנס לאירופה. מי בבדיחות הדעת, מי ברכבת ומי בזמזום 'החיים יפים'. הם אלה ששופטים בשבילך חבורת פרינג' של ילדי 'ארץ לעולם לא' שחיים איפשהוא בין נרניה לממלכת פיטרפן וממקמים אותם איפשהו בחלום הישראלי הבורגני עם שני ילדים, כלב ובית צמוד קרקע בעומר.

"עם" ו"ישראל" הם אלה שלוקחים אותך יד ביד לכל כיכר בחו"ל שנקראת "כיכר ישראל" או "רחוב ירושלים", למרות שהכיכר די שוממת, ויש בה בעיקר עובדים זרים (אבל זה יש גם אצלנו), ובכל זאת, מחממם את הלב לדעת שמכל הכיכר הגדולה, מה שאנחנו תרמנו מארץ הקודש זו אבן בזלת שלפחות העם הדני ידע להעריך.

"עם" ו"ישראל" נולדו בלב של כולנו כי רק אצלנו צריך "לטוס לחו"ל". כל אירופאי שרוצה לחוות תרבות קצת שונה, נכנס למכונית ואפילו לא עוצר כשהשלט מראה "עזבת את דנמרק"- "ברוך הבא לשוודיה". השלטים שלנו נראים קצת אחרת. בצפון "זהירות מוקשים", "בדרום "גבול לפניך", במזרח ניסינו שלום (קר,אבל שלום)  ובמערב- ים!

נסיעה לחו"ל הופכת מרגשת כל כך כי באמת צריך לעזוב הכל, לעלות על מטוס ולנסוע. ואם כבר נוסעים, "עם" ו"ישראל" נכנסים עמוק למזוודה. עוזרים להתמצא ברחובות העיר (במבטא טבררייני), משווים כל אגם באשר הוא (גם את אגם ויקטיוריה) לכנרת, יורדים על כל חייל לובש מדים (לא חשוב אם היה או לא באפגניסטן- בטוח שהוא לא עשה אבט"שים בעזה) נכנסים לכל בית כנסת ומחבקים כל ישראלי שפגשו לאורך הדרך (כאילו היינו כת נכחדת מתרבות המאיה). רק בחו"ל השד העדתי מרשה לעצמו לצאת מהבקבוק ולהזכיר את הסבתא מגירוש ספרד, הדודה שעברה לברוקלין והסבתא מפולין באותו משפט בדיוק.

ארזנו לבד (אם אין אני לי, מי לי), המזוודות היו איתנו לאורך כל הדרך (שאנחנו ניתן לגוי לשמור לנו עליהן?, הרי בכיתה ג' אצל המורה רינה לימדו אותנו שאין אמונה בגויים). באנו מהבית, אנחנו לא נראים כמו בדרכון כי מגיל 16 ירדנו 13 קילו, עשינו ליזר והבנו שקארה תופס רק עד גיל 17.

שאלת השאלות היא מה נתנו לנו להעביר? (חוץ מבגדים, תכשיטים, נעליים, כמה ספרים והרבה שמחת חיים), אנחנו המעבירים הרשמיים של "עם" וישראל", UPS שמגיע לכל חור בעולם, מדליק חנוכיה, מבקר את הממשל, שונא ואוהב ישראלים, מדבר באנגלית, מקלל בספרדית וחולם בעברית לחזור לארוחת השבת של אמא בירושלים.