לכל אחד מאיתנו הדביקו איזה תג פעם בחיים. יש לנו חבר "גולנצ'יק" (הוא כבר בן 40 ועם הכרס שלו הוא לא יכול לרוץ מטר), חבר קיבוצניק (שגר כבר 8 שנים ברמת אביב ג') וחבר עתודאי (שהשתחרר מצה"ל בדרגת סרן ועומד לקבל דוקטורט, אבל מי סופר). הם כולם מכירים איזה צופיפנ'יק (שברח בבכי מהמחנה קיץ ולא חזר יותר לעולם) שיוצא בכלל עם ההיא מבני עקיבא (שחזרה לא מזמן בשאלה).
אנחנו מקיפים את עצמנו בחברים טובים ודואגים לקטלג אותם בקטגוריות ברורות שעוזרות לנו להבין קצת יותר טוב מי אנחנו. יש לנו חבר ג'ינג'י שנותן לנו אנרגיה חיובית והמון מרץ, חברה חננה שמגשימה את החלום להיות עורכת דין, חברה עם נפש של ילדה קטנה שמתרוצצת בין הודו לתאילנד וחזרה. יש לנו ת'חבר המוזיקאי (הוא דומה קצת לחברה שיודעת לצייר טוב). יש את הפילוסוף ואת זאת שזורמת. כשרוצים לעשות חשבון נפש רציני צריך לכנס לפגישת מחזור את כולם- כשהם יחד אפשר להבין טוב יותר מי אנחנו.
ליחידי הסגולה שמקיפים עצמם באנשים קרובים באמת, החברים האלה מדברים איתם (גם בלי לדבר) לפני כל החלטה חשובה, וזורקים משפטים חכמים ביידיש, אנגלית או ערבית מרוקאית שיכולים להעלות חיוך על הפנים גם כשהם בכלל לא כאן. הם יכולים להיות הדודה הפולניה שמעולם לא היתה לך, האדם הכי קרוב שנולד בכלל אלפי קילומטר ממך ונפגשתם במקרה אי שם בין קורס מש"קיות חינוך לאוניברסיטה בירושלים. משהו בהם פוגש משהו בך ובמקרים המיוחדים באמת הקשר הזה נשאר לכל החיים. אז יש את המביטים מהצד שמרימים גבה לעיתים ושואלים: אני בכלל לא מבין מה הקשר ביניכם?- כששואלים שאלות כאלה, אני מחייכת ויודעת שזה בדיוק הקשר.
הכמיהה של אדם למצוא באדם אחר משהו מעצמו היא שהופכת חברות לקרבה ונותנת משמעות לצחוק משותף או בכי חסר מעצורים.
התזכורת האחרונה שלי לכוח של חברות היתה חמישה ימים מרוכזים עם שתי הסבתות הפולניות שלי, עתודאים שחיים את החיים בדיליי. אלה שכל המשרד (כאן בארץ הקודש) הסביר לי שאני נוסעת לצלם איתם את הסרט "יומנו של חנון 3" באירופה הקרירה. בתגיות שלי יש להם תגית כפולה 'פולני+ עתודאי'. אז למרות שלתפיסתי עתודאים הם עם סגור, זן מזוכיסטי שבוחר לחיות את חייו בדיליי של כמה שנים (כי כשכולנו בצבא, הם בלימודים, וכשכולנו על הדשא באוניברסיטה הם אוכלים חול בטירונות, וכשכולנו בטיול של אחרי תואר ראשון, הם מתכננים את טיול השחרור ואז המשבר של אחרי צבא מגיע אליהם בהפוכה איפשהו בגיל 30 כשלכל החברים שלהם יש שני ילדים), למרות כל אלה, היו לי חמישה ימים של הנאה צרופה בליווי שיחון ביידיש מדוברת.
את תסכולי העתודאים (וצברתי כמה כאלה במהלך השנים) השארתי בדיוטיפרי ויצאתי לחופש עם שניים מהם בקופנהגן. ביום השלישי נוסף (בדיליי כאמור) עתודאי נוסף לחבורה. בין בירה, ליין, למוזיאון, למסעדה טובה, לעוד מסעדה טובה ולמסע קניות הם הזכירו לי שעם כל ההתנגדות הרבה שפיתחתי עם השנים לעתודה הצבאית (החלק הכי מעצבן בסיפור שלהם זה הדרגות קצינים שטוחים) אני די מסתדרת איתם. בעצם, אני מסתדרת די טוב גם עם החברה החננה שלי (למרות שחצי מהחיים אני יורדת על כמה שהיא חננה, והיא חננה!).
החברים האלה (שנספרים על עשר אצבעות ולא על 587 הפרופילים+ לייקים בפייסבוק) הם אחד העוגנים המשמעותיים של החיים. לפעמים קצת קשה להודות על האמת, אבל כנראה שבסופו של דבר יש לנו איזה מאפיין או שניים דומים. אני קצת פולניה (למרות שהשורשים מקורם בערבות תימן), גם קצת חננה כנראה… נו שויין… אל תספרו לחבר'ה.
זה קורה לכולם 
ש.
ראשית, כמאמר המשורר י.ברייט –
היו לי פעם חברים
מהם טובים, מהם רעים.
היום נשארתי עם עצמי
עובד לילה במונית.
משמח (ולא מפתיע) לקרוא שלך חוויה קצת אחרת בתחום זה.
שנית, אקס עתודאי שכמותי מזדהה היטב.
אמנם החוויה שלי חלקית (ויתרתי על ארונות שטוחים לטובת שירות שווה באמת ושפיותי נרמסה מעט פחות מחבריי) ועד היום די נמחקה (בואי נודה, עברתי די והשפעת העתודה על מצבי הנוכחי פחתה, קצת…) הרי שכמו בעריכת דין (ד"ש לחננה!) – ניתן להוציא אדם מהעתודה אך קשה להוציא את העתודה מהאדם.
ולמי שלא עקב, הורים – כלל אצבע – חוסו על ילדיכם והדיחו אותם מללכת לעתודה.
ש.