בר מיצווש

פעם, כשאנשים היו חיים במערות, בגיל 13 בערך היה לוקח האב את בנו ומלמד אותו לצוד. הוא כנראה נתן לו חץ חדש וקשת במקום קונסולת WII, והיה המנטור האישי שלו בשיעורי ריצה במקום לראות אותו נרגש במבחנים לthe voice -. הילד צייר את החיה שרצה על הקיר ואף אחד לא כתב לו על הקיר המודרני "וואו, אח שלו, מזל טוב, גבר גבר! תעשה חיים ותהיה מלך". פעם, טקס המעבר הזה, היה טקס מחויב במציאות, בו הפך הילד לגבר. היום, קוראים לזה בר מיצווש.

היום, כשאין מערות, כל הורה או סבתא טובים מכניסים את בר המצווה לעול המצוות בחגיגה מרובת משתתפים, אוכל ותוכנית אמנותית. התכנונים מתחילים חצי שנה מראש (בדרך כלל בדילמה- חו"ל או אירוע באולם. לבנות יחידות אין דילמה, הכל כלול), ממשיכים ברשימת מוזמנים, טעימות וכתיבת הדרשה. עול המצוות מתחיל בלקום בשמונה בבוקר כדי לעלות לתורה. הוא עדיין ישן אך ממלמל את פרשת וירא ביראת כבוד בעיקר מפני האם והאב הגאים. בהישרדות המודרנית (זו בלי המערות) יש מטח טופי שמזכיר לבר המצווה שהחיים הם לא קייטנה ולפעמים גם דברים טובים יכולים קצת להכאיב… המטח (בצד של אמא שלי לפחות) מלווה באזעקות צורמות מצד הדודות בעזרת הנשים (למקרה שמישהו שכח- הרי באנו לשמוח).

עם עור תוף קרוע ופגיעות טופי מגיע חתן בר המצווה לארוחת הצהריים. הצבא המשפחתי כאמור צועד על קיבתו ואוגר כוחות לתוכנית האמנותית. הארוחה היא השקט שלפני כוכב נולד משפחתי שמוציא החוצה זמרים, כותבים ורקדנים (וגם כאלה שלא).

על קפה וקינוחים עולים ובאים בלי סינונים ים של ברכות ועול של מצוות לחתן הקטן. הוא בכלל חושב על ההיא שיושבת שורה לפניו בכתה, אבל הסבתא חושבת אחרת. היא מכניסה בו ערכים וברכות עוטפת אותו בכל הטוב שבעולם והוא, לא מבין למה היא קוראת מדף (אולי התקלקל לה ה-I PAD?). אחר כך יעלו ויבואו אמא ואבא שמזכירים לכולם שהוא ילד מדהים, ומקסים, וחכם ומוכשר ונבון, וחברותי, ואיכותי ולא תחרותי, ועוד חרוז אחד קטן, הילד הוא גם חברמן. וכך הופך ילד בר המצווה בין רגע לגבר אמיתי שמבין שמשפחה לא בוחרים, ולעיתים עדיף לחייך מאשר להתעצבן על הדודה שלא מפסיקה למחוא כפיים. הוא מיישם הלכה למעשה את "כבד את אביך ואימך" ומחייך חיוך של ילד טוב ירושלים מלווה בחיבוק משולש.

הקהל, חצי נבוך חצי מחויך לא מפסיק למלמל האחד לשני "הוא מקסים", "איזו משפחה" איזו משפחה! ואז הרוחות נרגעות, הסרט, השיר והדרשה עוברת, ההורים נרגעים, הסבתא יושבת והקסם המשפחתי יוצא החוצה. הטקס הזה של אנשי המערות ממשיך לשמח במלוא הדרו את המשפחה כולה ולהפגיש ברגע של צחוק וחיוך את עץ המשפחה כולו לשעות קטנות של חסד. הוא מוציא מהארון מסורת, פשטות וחיבור אמיתי לדברים שגדולים מחיי היום יום. משאיר בחוץ ציניות ומכניס פנימה הרבה מאד אהבה שלא תלויה בשום דבר.

הטקס הזה שייך למשפחה לא פחות מאשר לילד (ואני לא מדברת על האם שקוראת מניפסט, האב שפוצח בשיר והסבתא בכל צורותיה- מי שנשיקות, מי בריקוד ומי בצהלולים). הטקס הזה מסמל בעיני את התקווה של הדור החדש לעתיד טוב יותר. הוא מטיל על ילד בן 13 את עול המצוות להפוך את המקום הזה לקצת יותר טוב, והכוונה הזו מפילה בעיני את כל הקלישאות סביב ה'בר מיצווש' והופכת אותו לשמחה משמעותית ומרגשת.

בסרט מלך האריות, יש קטע יפה של שקיעה בו המלך מופסה ובנו הצעיר סימבה צופים על עמק נפלא. האב (בליווי מוזיקת אווירה מבית היוצר של וולט דיסני) מספר לבן שיום אחד "כל זה יהיה שלו". בקטע הזה אני מתחילה לבכות, כמו גם בכל בר מיצווש איפשהו באזור המילים "תודה להורי שהביאוני…."

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “בר מיצווש

  1. ש.
    קריצה ללא עקיצה, חיוך ללא גיחוך;
    צחוק מתוך אהבה. חיים, כמו שהם.
    תמיד התפעלתי מהיכולת שלך לבטא את כל אלה בלי להידרדר לקיטשיות נדושה.
    אהבתי!
    ש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s