תאטרון החיים

בתאטרון החיים ההצגה מתחילה כשאתה יוצא מההצגה. הסיפורים האמיתיים הם הסיפורים שמאחורי הקלעים או בכלל אלה המתרחשים בקהל. מעשה שהיה כך היה, יום חמישי, נמל יפו, מרכז נא לגעת. ההצגה לא הצליחה לגעת בי, הסיפור שמעבר דוקא כן.

הגענו לאולם גדול, מלא בקהל שהגיע לראות ולשמוע אנשים שלא רואים ולא שומעים. אלה החיים בעולם הדממה. תאטרון ייחודי שזוכה (ובצדק) להצלחה גדולה בארץ ובעולם. הם מדברים, ושרים וחיים בשפת סימנים ובשפת המקום. עולים חדשים וכאלה שנולדו וגדלו פה, פותחים צוהר לנו, הרואים והשומעים אל עולמם. והעולם שלהם ענק. הוא גדול ושלם ויצירתי ושונה, ורגיש ומרגיש ובעל המון גוונים וסגנונות ורעשים, חלומות ורצונות. הוא עולם כל כך גדול שאלה הרואים לא באמת מסוגלים בעיני להבינו. וכאן, פספסה ההצגה את הכוח שלה, היא ניסתה להסביר לרואים שגם לעיוורים יש חלומות, שאיפות ומאוויים. נכון, יש להם, הם בני אדם. ואין שום צורך להזכיר שגם להם יש, הם בחייהם מגשימים חלומות של אנשים שרואים ושומעים לעיתים כלל לא יכולים לחוש אוחלום, כי הם רואים ומכירים קצת יותר מדי…

וכך בין מחשבה להרהור לאורך ההצגה זיהיתי לפנינו זוג קשישים שהתרגש עד דמעות ממה שקרה על הבמה.

בתום המחזה, הקהל מוזמן לרדת אל הבמה ולדבר עם השחקנים. מי בעזרת מתורגמן ומי בעזרת כתב ברייל עם תעתיק עברי, כל הצופים התנסו בשיח קליל עם השחקנים (זה כמו שיעור אנגלית למתחילים 'איך קוראים לך' , 'מה שלומך' , 'תודה רבה').

ואז, ברגע לא צפוי במיוחד (ככה זה בתאטרון החיים), הגיעה הקשישה (מזוג הקשישים שישבו לפנינו) וגנבה את ההצגה. היא זנחה את תעתיק הברייל והחלה לדבר עם השחקן הראשי בשפת העוורים. היא נגעה בידיו בלחיצות שונות, כל לחיצה סימנה מילה או אות ובנגינת קסמים בידיים רועדות בלי מילה אחת הוא זיהה את המורה שלו לדיבור. שחקן בן ארבעים, שלמד וודאי לדבר בילדות, פגש במורה שלו, סבתא נחמדה ובעלה, שהוציאו מכל הסובבים דמעות אמת. מילים לא היו שם, את העלילה אף אחד לא תיכנן, היה שם רק מפגש אנושי בין אנשים שלא התראו שנים ונפגשים שוב בהתרגשות. בלי מילים, בפשטות, באוטנטיות שיכולה להתרחש רק כשאורות הבמה כבים התחילה והסתיימה ההצגה האמיתית. לא קנינו לכבודה כרטיסים, אף אחד לא נערך אליה מראש, היא לא חשבה איך לרגש את הקהל איזה מסר יעבור בסיומה, היא פשוט היתה שם ונכנסה אל הלב.

ובהצגה האמיתית, השפה היא שפת סימנים אוניברסאלית. היא כוללת תנועות שיכול להבין אדם במרכז פולין בדיוק כמו בן שבט הזולו. היא מורידה את כל המסכות, מבטלת את התפקידים ומופיעה במלוא הדרה. בהצגה הזו כולם הופכים קטנים אל מול ההתרחשות. מזהים את תחילת ההצגה לא כשהקריין מזכיר לכבות פלאפונים, אלא בצמרמורת קלה של קרירות במעלה הגב. הבטן מתהפכת מאינספור מחשבות ותחושות לא מסוננות שחוצות את הראש והבטן. בהתחלה מודים לאלוהים (על הראיה, והשמיעה והמישוש, והדיבור והטעם) ואז מתחברים למקרה, אחר כך נזכרים בסבתא. ואז איפשהוא בין חיפוש אחר טישו לניגוב דמעה מסתכלים לצדדים ורואים עוד כמה כאלה בדיוק כמוך עם עוד כמה עשרות מחשבות שרצות בחדר. אז עולה איזה חיוך קטן על השפתיים, חיוך כזה שמשלים עם העולם בדרך המיוחדת שלו ונהנה מהתיאטרון הטוב ביותר, תיאטרון האבסורד, הקומדיה והדרמה, תיאטרון החיים.

מחיאות הכפיים מתחלפות בתחושה נפלאה שהציפה את הנוכחים, תחושה עמוקה של חיבור למשהו שביום יום שוכחים שהוא שם. אבל הוא שם. גם אם לא רואים. גם אם לא שומעים. בראבו תיאטרון החיים!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s