אנשים שמפחדים להביא ילדים ממציאים לעצמם "בייבי" . ה"בייבי" הזה לא אנושי, זה גומר פי 5 יותר שעות מילד ואף פעם הוא לא יקרא לך בשם חיבה. מפחדים , כנראה שזה מתחיל שם , או אולי מזה שהם בטוחים שזה מה שצריך (אחרי שהם מיצו את כל יתר הסופרלטיבים בהגשמת העצמי). הם מסובבים סביבם חמישה אנשי צוות , רותמים אותם למטרה נעלה, קוראים לה בשם , כותבים לה DNA, שבנוי חצי מהגנים של עצמם וחצי ממה שהם תמיד חלמו להיות. בהתחלה חרא. למה חרא? ככה, כי גם לבייבי הזה קשה לצאת לאוויר העולם, לנשום חמצן בכוחות עצמו ולהתנתק מהחבל הזה שמאכיל אותך 24/7. אז הם משכנעים את עצמם שכל ההתחלות קשות, שעוד יהיה בסדר ושכמו לכל "בייבי" גם לבייבי שלך יש המון פוטנציאל. יש רגעים בדרך שאתה כבר כמעט מוותר, שבא לך לתת אותו לאבא אחר, שמישהו אחר יסביר בעיקר לסביבה למה הוא עדיין לא מספיק…

ואז, בלי התראה מוקדמת (ואפילו ביום די גרוע) הוא פתאום מעלה לך חיוך על השפתיים. פתאום הבייבי הזה תופס צורה כזו , שמבדלת אותו מכל שאר הגלמים שמשחקים בארגז החול שלו, הוא מקבל לאט לאט איזו מן זהות ייחודית אופיינית רק לו. והלב שלך מתמלא ברגש עילאי כזה חם, ומציף שאפילו הצחוק שלך נקטע מהתרגשות. ברגע אחד זה מוסיף לביטחון העצמי שלך את כל ה"ידעתי שזה יבוא" , "לזה בדיוק ציפיתי", "אני אמרתי לכם".

 כשהוא בן שנה בערך אתה מאד מזוהה איתו, אתה זה הוא , הוא עוד לא מדבר לבד ולכולם נורא ברור שהכל בגללך (או בזכותך – איך שיבחרו ), כשהוא עושה גראפס כולם מוחאים כפיים, כשהוא מצליח כולם שם כדי להזכיר "הבייבי הזה הוא העתיד שלנו! ", כשהוא נופל הסביבה סולחת, וכשהוא מצחקק כולם בטוחים שהוא הבייבי של כוווווווווווווולם!

הוא גדל היצור הזה, ועם הזמן הוא תופס עצמאות , בייבי בכל רמח אבריו קם בוקר אחד, מחליט כי הוא עם ומתחיל ללכת. הלו? לאן ללכת ? אתה הבייבי. הבייבי שלך תופס תאוצה מזנק מקפץ מסתובב  משתלט מתגלגל מתרומם מזדקף. כמה שהוא מוצלח, אתה כבר לא עומד בקצב. הוא יודע הוא מבין, הוא שלך, הוא של עצמו , הוא שלהם – של כולם. לכל אחד יש עצות חכמות ותורה ומשנה וגמרא שגמרה את הדיון בו , ומי שואל אותך יותר? ואתה עומד בצד קצת מגומגם "אבל זה שלי", "זה הבייבי שלי". ומן הצד עומדים נדהמים כל אותם הקרובים רחוקים בביקורת קרירה מעלים על שולחן המנתחים את הבייבי שלך. בלי כפפות, בלי תנאים סטירילים , בלי סנטימנטים , עם זמן מוגבל , לדיון מוגבל , של אנשים מוגבלים שעומדים לקחת לך את בנך , יחידך אשר אהבת ולהעלות אותו, על קידוש מי ולשם מה?

בצער רב וביגון קודר הם יוצאים מיום דיונים סוער ומודיעים, נפטרת.

נפטרת ממנו, לקחנו לך את הבייבי. הוא עכשיו של מישהו אחר, אנחנו נדאג לו. "תודה… מה עם תודה ?" אתה שואל את משב האוויר שנשאר בלכתם. "מה הלאה?" , "מה יהיה עליו ?" מה יהיה עליך.

ילדים שמפחדים לגדול יוצרים לעצמם בייבי. הם ממציאים איתו את עצמם בכל בוקר מחדש, חולמים דרכו עוד חלומות, לומדים איתו עוד שפות, שרים איתו עוד מנגינות של הילד שיחיה בהם תמיד. וכשהוא הולך, משהו בהם הולך איתו ומשהו חדש נולד. זה דומה קצת לשיר על נורית. זו שלקחה את התפוח , את הפרח זרקה בחצר והלכה לה לשחק- עם בייבי אחר…..

* הקטע הזה נכתב לפני שנתיים בדיוק, בזמן אחר, מקום אחר. הוא ממציא את עצמו מחדש עם סיפורי חיים חדשים, התחדשויות וכמיהה אמיתית של ילדים לדבר הטוב הבא. כנראה שזה בדיוק היופי, להמציא ולמצוא בכל יום מחדש את הפסגה הבאה בלי לשכוח לרגע את הגבעות שמתרחקות מאחור והיו פעם בייבי לתפארת.