בספורט הלאומי המודרני, תקתוקי המקלדת או הטלפון הנייד מעלים את היכולת לבטא רגשות לרמת אליפות של ממש. התרגלנו לדבר ב 🙂 , לחשוש מ?!?1^%#$%# ולבכות מ:( . שלוש נקודות גורמות לנו להרהר, כששולחים שלושה סימני קריאה אפשר לרגע לשמוע את הצעקות של האדם שמעבר למסך או לאיפון. התקדמנו שנות אור אל עבר הטכנולוגיה המודרנית וחזרנו שנות דור אחורה לשילוב בין יוני דואר לצופן מורס.

העסק מסתבך כשמדובר בנערת חן שיושבת ומחכה שהאביר (רכוב על מאזדה 2 לוחם באיפון 4) יחזיר לה SMS. הצלצול הזה, שבנות מחכות לו שעות, ומועדוני "מחזירות תשובה מוסמכות" חיות בשבילו, הפך להיות חלק בלתי נפרד משגרת היום יום של חיינו.

יש משהו במסר הקצר הזה, התמציתי והמדויק שנוגע לנו בלב לא פחות ממכתב אהבה בן ארבעה עמודים או שיחה טלפונית מהסוג הקונבנציונלי. הוא יכול באותה נשימה להעלות חיוך רחב על השפתיים ("הלכת כבר לישון מותק?") ובאותה מידה להקפיץ את הפיוז ולהצדיק קללה עסיסית ("ערה?"). הוא יכול להיות הכי אישי ואנושי ("יקרה שלי, אני בפגישה כבר מתקשר 🙂 ") והכי קר והמוני ("אתקשר מאוחר יותר"). וכמו בכל אמצעי שיחה, גם כאן יש משוררים ואנשי מילים ("מי אוהב אותך יותר ממני"), יש את המקצרים ("O.K.") ויש את אלה שיוצאים מהקשרם ("לא הבנתי את ההודעה האחרונה").

יש גם את אלה שלא צריכים הרבה מילים ( :-), ;), חחחחחח, ………….) אלה אותם אנשים שבעולם האמיתי פשוט עומדים ומצחקקים מכל דבר שתגיד, תמיד. ולמען האמת, בשביל הקבוצה הזו, אני באמת ובתמים שמחה שהמציאו את הSMS, כך לפחות אפשר בנונשלנטיות פשוט להתעלם.

כשהיינו קטנים לימדו אותנו אנגלית, ונתנו לנו עוד כלי לתקשר עם העולם, אצלי בבית האמינו שגם מוזיקה היא כלי וכך מצאתי את עצמי מנגנת על פסנתר וחליל צד בגיל שש. כתיבת SMS היא מלאכה שבעולם המודרני שווה קורס מזורז לא פחות מאשר השפות המוכרות לנו. גם כאן, יש מאותגרים, יש מגמגמים ויש את אלה שמדברים את השפה על בוריה ומייעצים לחבר'ה (סליחה, מייעצות).

כאשת מילים, אחת ההנאות הגדולות שלי היא "לייעץ" (יעוץ מלומד) מה לענות לו. השאלה 'מה לענות לו' מאפשרת להיכנס לתוך ההתרחשות (כמו לכתוב כרטיס ברכה למישהו שלפני רגע לא הכרנו ופתאום אנחנו מכירים). כל אחד משליך מעצמו על הSMS שהופך להיות שעטנז של המילים של זאת שמכירה את הבחור, עם כמה מילים של החברה שאיתה היא באה להתייעץ ועוד כמה תוספות מההיא שעובדת עם החברה שאיתה היא באה להתייעץ שממש במקרה הכינה מוזלי באותו רגע דרמטי במטבחון של המשרד.

הוא (המסכן שקיבל SMS מתחוכם לאללה) מההיא (שביום יום איך נאמר… לא בדיוק יונה וולך) לא מבין מה קרה, איך קרה, ומה למען ה' הוא אמור לענות ?^$@$#^&**)?!!!!!%^&*)

אז הוא מסתובב סביב עצמו (כי לו אין 5 חברים פנויים רגשית על כל SMS) ועונה "סבבה". היא, עוד רגע קופצת מהמרפסת והוא ממש לא מבין איך מסמיילי מחייך לפני שעה הפכה עלמת החן ל 😦 .

והSMS ממשיך לפייס, ולמערכת המצייצים בכל פלטפורמה בכל העיר. והיא עדיין חושבת איך לנסח במילים, תחושות כל כך פשוטות של אנשים שפעם, כשלא היה SMS הסתכלו אחד לשני בעיניים ואמרו את אשר על ליבם. ועד שהיא תכתוב, הוא יכנס לפגישה, והיא לא תבין למה הוא לא עונה. ואחרי הSMS השני של סימני השאלה היא תסגור עם עצמה סימן קריאה ברור- ותסיים את הסיפור. אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה אם אין בו מילים? פשוטות כאלה, כנות.  וגם אין בו כפתור UNDO שירגיע את העלמה וישאיר קצת חן לפני שהיא זורקת לו את הדברים מהדירה…

בהתכתבות שנקראת החיים בין שורת "מה ניש?" לשורת "ביי'וש" יש כמה תחושות שלא יכולות לעבור דרך מכשירי הפלא הטכנולוגיים. הם טבועים בנו כבני אדם, ועוברים בתקשורת פלאית של מגע, ומבט. מרוב מהירות היום יום, שכחנו מהם קצת. שמישהו ישלח איזה SMS תזכורת בשמם… 🙂