פעם בשנתיים שלוש, ירושלים לובשת לבן. תוך כמה שעות הקושי הירושלמי, זה שטומן בחובו שלושת אלפים שנים בערך נמוג אט אט ומפנה את מקומו לירושלים של מעלה שקופצת לבקר בין שכונת קטמון לפסגות הר גילה. משהו בעיר הזו צמא לשלג כל שנתיים או שלוש. הירושלמים צריכים להרגיש לכמה רגעים שהמצור (ההוא שהירושלמים של פעם) סיפרו עליו מגיע שוב לבקר.

זה מתחיל שבוע לפני, כשדני רופ מודיע חגיגית שבסוף השבוע ירד שלג. מה שמוציא את אמא שלי ועוד כמה אמהות משכונת גילה לסניף הקרוב של 'רמי לוי' כדי למלא את המזווה בכל טוב. כולם מדברים על השלג (הרבה לפני שהוא בכלל חושב להגיע). שלג מסמל חדשות טובות, תום וטוהר שבשגרת היום של ירושלים, בין סגירת כבישים בשבת, הדרת נשים ביום חול ואוטובוס שרוף ביום גשום לעיתים קצת נעלמות. חדשות טובות בעיר ירושלים, זו שביום יום עיני כל העולם נשואות אליה ועינייני דיומא משכיחים את יופיה והדרה.

השלג של ירושלים מוציא סופרים, ומשוררים ליצור, נותן השראה לילדים ויוצר פקק תנועה ענק של תל אביבים שעולים לעיר הקודש כדי לראות שלג. יש משהו בשקט הזה, במראה הקר שאוגר כל קול ומקפיא את הזמן שעושה לנו טוב. יופי פלאי שמצליח להוציא את אותו  החיוך בדיוק מילד בן שבע או זקן בן שמונים.

שלג בירושלים הוא סוג של אוקסימורון שמשלב בין קלות וכובד, רוגע והתרחשות, שלווה וסערה ולכן הקסם שלו והציפיה אליו טבועים בליבו של כל ירושלמי. וכשהשלג יורד? יוצאים מהבויעדם בקבוקים חמים, סוודרים ירושלמים, דייסת קוואקר, רדיאטור, כובע צמר, מגפיים ושלל מוצרי יסוד שיש באיזשהוא ארון לכל ירושלמי. הפשטות שיש רק בירושלים, זו שמחברת לבבות ולא רק אנשים.

 הבוקר בו מתעוררים אל ירושלים לבנה ומושלגת הוא יום של חג, שמחה אמיתית שמשתקת ליממה (בערך) את העיר. למרות צי המפלסות, והודעות ההרגעה של הרשות המקומית, כל ירושלמי יודע ששלג מסדר יום חופש אחד, בלתי צפוי (אך מעורר ציפיה) באמצע החורף. ולציפיה הזו שותפים כל תושבי ירושלים על גווניה השונים. ציפיה משותפת אחת שלא גוררת שום חילוקי דעות על טוב ועל רע, על נכון או לא נכון, על אמת ושקר.

 משהו גדול מהחיים שמכסה חומות הפרדה, תווי רישוי שונים, ומעמדות חברתיים, שהרי מתחת לשלג הבית ברחביה ושכונות הפחים של מזרח העיר נראות בדיוק אותו דבר. בלובן חגיגי שמוציא את ילדי כל שכונות העיר להתפעם מהטבע.

 ירושלים יוצאת לחופש, וקשה לעיר כבדה כמו ירושלים, להסיר את צריחי מסגדיה, ופעמוני הכנסיה, ולהתיר להם ולכיפות בתי הכנסת להפוך להיות כאחד (רק ליום אחד כמובן). ואז, השלג מפשיר וירושלים (שכמו הירושלמים לא כל כך אוהבת לצאת מהשגרה) חוזרת אל עמל יומה ואל פעילותה. עם רכבת קלה, וקולות מואזין בבקרים, עם קווי הפרדה ומאבק מתמיד להשאיר כמה צעירים חילונים בירושלים, ועם זיכרון מתוק של שלג שמזכיר כמה יופי, שלווה ורוגע יש לעיר הזו להציע אם רק עוצרים את השעון לרגע קט.

בתור ילדה של שלג 92, אני ממריאה מחר לעיר הקודש, עם ציפיה אמיתית להתעורר לבוקר לבן שיביא איתו הרבה תקוה לירושלים של מטה.