ירושלמי אמיתי לא העלה היום אלבום תמונות לפייסבוק. שלג שנערם בפחות מ-20 סנטימטר אצלו זה לא שלג.

ירושלמי אמיתי ביטל את התוכניות של היום עוד אתמול. הוא מכיר את עריית ירושלים ויודע שמי שמודיע על חסימת צירים שם רוצה להיות בפוך אפילו יותר ממנו.

ירושלמי אמיתי חיכה הבוקר לשלג רק כדי להגיד שזה, זה לא ממש שלג, זה לא נערם. ולא יצא לגן סאקר, צילם וכתב "שווצריה".

ירושלמי אמיתי יודע ששלג זה לא כזה סקסי אחרי יומיים. המכונית נתקעת, המגפיים שמוכרים בישראל לא באמת מגנות מפני מים, ולרוץ אחרי אוטובוס בשלולית הופך את העיר הקשה הזו לקשה עוד יותר.

אבא שלי מספר על שלג ירושלמי של פעם, כשהגג דלף והיה רק זוג נעליים אחד. עברו מאז 60 שנה, אבל הוא כירושלמי אמיתי עדיין לא מתחבר לשלג.

חבורת ירושלמים אמיתיים התקבצה היום בבנק. ואני שמצאתי דקות של חסד כדי ללכת לסדר את החשבון, ראיתי איך מגיבים ירושלמים במצב חירום.

השלג החל להיערם, בקרב הלקוחות החל לחשוש עדין (שמתחיל בדרך כלל אצל גברת צבעונית שממלמלת : "יא אללה, איך אני אגיע הביתה"), שמתגבר על ידי הצהרות שנזרקות לאוויר: "בטח סוגרים כבר את הצירים" וממשיכים בהחלטה של מנהלת הבנק (שמתחת לחליפה גם לה בא קצת שוקו חם וקיצור משמרת ביום שישי) ומסתיים בשומר צרוד שמקבל הוראה לסגור את הדלת. ומאותו רגע מתחיל כאוס כללי שנמשך דקות אחדות בו מאושרות הלוואות בין רגע, מסגרות אשראי גדלות במיידי ולקוחות שלפני רגע היו בטוחים שהגיעו לבצע את הפעולה הכי דחופה במהלך היום חוזרים הביתה לחיק משפחתם.

במסגרת כוננות השלג התור שלי  התקצר, והפקידה הנהנה ב'כן' לבבי לכל בקשותי. ירושלמית אל ירושלמית, הבנו שתינו שדרך שלג קדמה לבירוקרטיה ויצאנו איש איש אל מזחלתו בדרך הביתה.

ברדיו כבר הודיעו על ביטול הלימודים, בובות שלג נבנו בשכונת גילה ולשעה אחת עוד היה פה סיכוי לשלג של ממש.

אבל לשלג הירושלמי רצונות משלו, והוא (שלא כמו חברו השלג של רמת הגולן), מתעתע כבר שעות בין שלג ברד וגשם (או אולי בסדר הפוך). כך או אחרת, הוא חי היום בפייסבוק יותר מאשר ברחובות העיר ירושלים.