עם ישראל חי והגיע בימים האחרונים במלוא עוצמתו, ניצח את מכות מצריים, חצה את הים, העמיס משפחה שלמה וציידנית עמוסה מטעמים ויצא לספר ביציאת מצריים בכל חורשה, תערוכה ואטרקציה במדינת ישראל. חול המועד הופך את עם הסגולה לקייטנה ניידת בה הורים נוסעים בין תערוכת הפרח בחיפה ביום ראשון, מחפשים את המטמון במכתש הגדול ביום שני ומקווים למצוא קצת קרח בעיר הקרח הירושלמית ביום השלישי. ביום הרביעי יש לונה פארק, בחמישי עושים וי על כל האתרים שבנק הפועלים פותח חינם לכבוד הפסח (בכל זאת להיות ראשון, זה מחייב , לא?)
הפסטיפסח מתחיל בתכנונים עוד לפני ליל הסדר, לאן לוקחים את הילדים? איך משיגים כרטיסים? איך פוסחים על הפקקים? מה אוכלים? ואז לאחר היערכות שדומה למבצע צבאי בחמש מערכות יוצאים לדרך.
פסטיפסח הוא תור אחד ארוך עם עוד מלא אנשים שיצאו ממצרים ומהבית ולא מתכננים לחזור. חמישה ימים באטרקציה זכר לארבעים שנה במדבר. פסטיפסח הוא החג בו הילדים יוצאים לחירות וההורים נכנסים לעבודת פרך בחציית הארץ עם שלושה זאטוטים צועקים בספסל האחורי.
מנקודת מבט של בת יחידה (שכל החיים היה לה ספסל אחורי לעצמה) הפסטיבל הזה תמיד קצת מזכיר את המערכון של דודו טופז ז"ל על משה והאורנג'דה. בעידן הבריאות ושומרי המשקל שאופף את ישראל מערכון כזה היום היה נראה קצת אחרת. כובע הטמבל התחלף בכובע של נייק, האורנג'דה בנס טי ומים בטעמים. מדד האוכל הלאומי התחלף באפליקציית DRAW SOMTHING שמושיבה ברכב שלושה ילדים יחד שאין להם מושג מי יושב לידם (כי הם מציירים POOLBOY ו-APPLE לחברה שלהם שעכשיו נוסעת ברכב אחר במקום אחר עם שלושה ילדים אחרים שמשחקים גם הם כנראה DRAW SOMTHING, או רואים דרדסים באיפד של אבא).
טופז (טרם עידן ההזיות שלו) הצליח לתפוס אז את החברה הישראלית במיטבה. החברה של שנות השמונים שיצאה לבילוי בחיק הטבע ואכלה ואכלה ואכלה. היום החברה הזו צורכת תוכן. אוכלת אותו בכמויות במפגשים חברתיים עד שהביחד כמעט נשאר בבית ומתחלף ב"יחד" וירטואלי מגובה בתמונות, צ'ק אין ועדכונים שוטפים בwhats up.
תערוכת הפרח? סוף הדרך! הלונה פארק? סוף! אוצר המדבר? מגה לייק! עיר הקרח? מדהים! בעידן בו ילדים רואים הכל סף הגירוי והיכולת לחדש הופכת כמעט אפסית. בסוף זוכרים את הגלידה, התור, וזה שאבא אמר כשחזרנו :"כמו שאומרים אצלנו, חזרנו עייפים אך רעבים!"
איפה הם? הילדים ההם? משה? אורנג'דה? חיפשתי אותו בפייס, הוא חסום 😦
חג שמייח!
זה קורה לכולם 
ש.
עדכון חם מהשטח!
משה חי וקיים, בירושלים, והוא אוכל ומטנף יותר מאי-פעם.
בעיה"ק, משה הוא סקטוריאלי-גאוגרפי – בפארק ניות הוא בנ'של ערס ובגן סאקר הוא בנ'של חרדי. יש יוצאים מהכלל, קשה לאתר אותם.
בכל מקרה, הוא עדיין שותה אורנג'דה (בפארק ניות, אב'שלו שותה XL ובגן סאקר – בורשט).
אגב, העיר הזו הוגה בפסטיפסח יומם וליל וזה מאד משעשע, אם רוכבים על דו"ג… (וכמו שאומר איניגו מונטויה – Which I have).
עברנו את פרעה, מחר נעבור (ליום אחד בלבד) לת"א…
חג שמייח!
ש.
תשמור על הגחלת, אתה כבר בערך השומר היחיד של העיר הקדושה.
חג שמח.
שלומית