לידידו הטוב של האדם יש שמות משונים בדרך כלל. אחד קורא לו רוקסי השני לבן, האמריקאי קורא לו טי-בון, לכלב שלי קוראים פיסטוק. הוא הגיע אלינו, כמו שכל כלב מגיע לבעליו, במקרה. מודעה משונה בעיתון, ששלחה אותי לפני 13 שנים ועוד קצת להאנגר ענק במושב אורה והביאה חבר חדש הביתה, סר' פיסטוק.

בהתחלה יש חודשיים בהם אתה קם בבוקר ותוהה איך למען ה' הבאת את היצור הזה הביתה. בין ספונג'ה לפריסת עיתונים בכל הבית, שלוליות צהובות עגלגלות וסיבובים בשכונה תופסת את החיים איזו שגרה ופתאום אתה קולט שיש לך כלב.

הוא הולך על 4, לא מדבר, אבל העיניים שלו מספרות לך סיפורים וחיות איתך את הרגעים הכי טובים של החיים (וגם שומעות ומהנהנות בהבנה כשקצת עצוב). הידיעה הברורה שמישהו תמיד מחכה בבית גם כשאף אחד לא שם, אחד כזה שמקשקש בזנב כשהגעת הופכת כל רשרוש מפתח בדלת לציפייה אמיתית. המבט האנושי שלו יכול לחמם את הלב, לפעמים נדמה לך שהוא אפילו מחייך.

והכלב, כבר אמרו לפני דומה לבעליו ופיתח אופי אינדיבידואלי ועצמאי. הוא חווה את מטחי היריות על גילה לפני עשור, אהב שלג, נהנה לרדוף אחרי זבובים ונבח נביחות ייחודיות רק לו בכל פעם שהטלפון צלצל. היתה לו אהבה מיוחדת לגזר, פלפל ואבטיח. כשהציפורים במרפסת ניסו לגנוב לו פתית 'בונזו' הוא נבח בעוצמה. בבקרים, נהג להשקיף מחלון הבית בירושלים על העוברים והשבים – תצפת על הרחוב ועל העיר ממרום 800 המטרים של שכונת גילה. הוא היה כלב ירושלמי שלא ראה ים מימיו (הוא גם לא ממש אהב לנסוע ברכב), היתה לו חברה כלבה שחיכתה לו בסבלנות ליד הכניסה לבית, וכלב אויב בבניין ממול. שמות החיבה שהוא זכה להם נעו בין 'קדרלעומר' ל'חרמונים'. הוא אהב מח עצם (ההוא  מהחמין של שבת) ושנא מקלחת. חיי כלב, כבר אמרנו?

פיסטוק לא אהב את הווטרינר (את כל השלושה שהיו לו בחייו, לא משהו אישי). לראשון הוא הזריק זריקה שהיתה אמורה לחסן אותו (תוך כדי השתוללות פראית על השולחן הכסוף), את השני והשלישי הוא נשך (בחביבות כמובן).

כמו כל כלב היה את מי שנתן לו אוכל (אמא שלי), את מי שהוציא אותו בשש בבוקר, כולל בשלג הירושלמי (אבא שלי), והיתה את הילדה שיש לה כלב, היה לה.

כמו כל אחד מההולכים על ארבע הוא אהב לטייל. וזכה לחמישה סיבובים ביום. חזרנו בשבילו מוקדם (כי פיסטוק לבד בבית), היה לו שבב, מסרק ווטרינר צמוד שהודיע היום בצער רב שהגיע זמן פרידה. ידידה הטוב של הכותבת חלה בדלקת ריאות לפני חודשיים, והגוף, כבר לא כמו שהיה פעם, לא עמד במחלה. בכל זאת בחישוב מהיר, 81 שנים על הכדור נותנים את סימניהם גם בטובי ההולכים על שתיים…

כנראה שמשהו בטבע האדם נמשך לחיות המחמד האלה והן מחזירות לו חום ואהבה כפל כפליים.  הן הופכות את הבית לחי ותוסס, מכרסמות נעליים, נובחות, ישנות על הספא, ומכניסות חיוך וחן לכל בית. הנאמנות והאהבה שלא תלויה בשום דבר הופכת אותו לחלק כל כך משמעותי מהבית למרות שיש יאמרו שהוא "רק כלב". זר לא מבין זאת, כל בעל כלב בהווה או בעבר מכיר את התחושה. בסופו של דבר לא צריך מילים. תחושות כמו אהבה, שמחה, כאב ועצב מועברות בשפת גוף ובמבט עיניים ומפגישות בין נשמות.

פיסטוק, הוי פיסטוק, מה יש לדבר? פיסטוק תמיד הוא הטוב ביותר!