בית הפנקייק (המקורי כמובן)

חיפה, 24:00, נגמר אירוע מוצלח, שתי נשים רציניות למדי מנהלות שיחה על ההוא וההיא, שעוברת לשיחות חולין של אמצע הלילה (שיחות אסוציאציה כאלה שמטרתן להחזיק את הנהג והנוסעים בקו החיים והערנות). בתור אחת ששונאת לנהוג (בעיקר בלילה), תפסתי כאמור את המקום שליד הנהג. טלפון מבעלה של ידידתי הנהגת שביקש לאפה ב-01:12 בלילה (!?!?!) הזכיר לנו, שאנחנו עייפות אך רעבות. בואנו כפר ויתקין הציעה החברה לעצור בבית הפנקייק, ואני עניתי בפליאה, "באמת בא לך פנקייק עכשיו? אמצע הלילה". הנהגת, מזועזעת מחוסר ההבנה שלי בנושא, נחרדה לשמוע שאף פעם לא ביקרתי במקדש המדובר, שברה ימינה בחוזקה ועלתה על המחלף תוך שהיא מביטה בי במבט לא מאמין "מה? איך לא היית בבית הפנקייק? הילדות שלי זה בית הפנקייק!".

הדרך מהמחלף ועד לבית הפנקייק המפורסם, מלווה במורשת קרב על טיולים משפחתיים לצפון בהם כל מהותו של הטיול היא עצירה במוקד העלייה לרגל, זיכרונות ילדות מופלאים מטעמו של הפנקייק וכמובן טריקים של אבא שבדרך חזרה הסביר שאי אפשר לעבור לצד השני ולהיכנס לבית הפנקייק (בכל זאת, פעמיים בטיול פנקייק אפילו לו נשמעו מוגזמים)… לצלילי מורשת הקרב הגענו למתחם תחנת הדלק הפסטורלי, השעה אמנם 01:20 אבל המקום מלא מפה לפה ופה כאמור פנקייקי המדינה התאחדו.

ישבנו, על בר בסטייל שנות ה-80 עם תפריט שאכן נותן תחושה נוסטלגית גם לאלה שלא גדלו על טיולים לצפון עם עצירות במקדש. המלצרית שואלת אם הגענו מהופעה של שלמה ארצי, האמת שלא, אבל אנחנו המצב רוח מצויין כאילו רקדנו בשורה הראשונה בקיסריה הערב. אני לוקחת פנקייק עם גבינה צהובה ומתחייבת בפני החברה לאכול אותו רק עם מייפל. "השילוב בין המתוק למלוח זה כל העניין" היא מסבירה לי, ואני כמו תלמידה טובה בשעת לילה מאוחרת בציפייה דרוכה לבצקית.

התפריט מגוון מאד- מפנקייק עד גולש, דרך קפה וסיידר כזה מתרכיז. מולנו שני מבוגרים אוכלים חומוס וצ'יפס. הם נראים כאילו הגיעו לכאן בשנות השמונים ופשוט נשארו לשבת על הבר, בזמן שהעולם השתנה קצת…

הפנקייק מגיע, הבילד אפ המטורף שעשו לי לקראת בואו של הפנקייק הסתכם בשני פנקקי ענק שהשביעו את הרעב בשעת לילה מאוחרת. אני עומדת לתת ביס והיא עוצרת אותי "עם מייפל" ומחזיקה בקבוק דביק עם רוטב מתקתק. טעים? לא בטוח, אבל הטעם במקרה הזה ממש לא חשוב. חשובים שני דברים שיוצרים שילוב מנצח: רעב וזיכרונות.

לכל אחד יש את 'המקום' עם האוכל הכי טעים שיש, כשאין שום קשר לטעם או טיב האוכל. אצל חברה אחרת שלי המקום הכי כיפי שיש הוא מפגש "כושי" ההוא מהדרך לאילת, ואחרת הסבירה לי היום שהגלידה הכי טעימה שיש זה "גלידה פרוטי" בקינג ג'ורג'. לא משנה כמה פעמים היא ביקרה באיטליה, פרוטי זה פרוטי.

איך מזהים את המקום הזה? בדרך כלל נמרח לך חיוך על הפנים מיד כשמזכירים את השם. אתה לא רואה תמונה של אוכל בדמיון אלא תמונה של אדם יקר שישב איתך שם, זיכרון או ריח מטיול שהיית בו מציף אותך ותמיד, תמיד תוכל להגיד על המקום הזה "בית הפנקייק – זה הילדות שלי". למרות שהילדות שלך היתה בנס ציונה וביקרת שם רק 10 פעמים אתה בטוח שהיית שם לפחות (והיא לא מגזימה) 500 פעם. הטעם כאמור, לא משנה דבר. החוויה, החיוכים, האנשים, הצחוק שליווה את הביקור באותו מקום הוא הסיפור האמיתי.

למקומות שלי קוראים "מק דיוויד" וגלידה "קרוול" שהיתה צמודה אליו סמוך לרחבת המשביר בירושלים. שני מקומות מופלאים, עם טעם של פעם (שניהם כבר לא קיימים שם היום). הגלידה היתה באמת משהו מיוחד, כנראה שההמבורגר די גנרי, אבל שניהם מזכירים לי את אמא שלי ואותי, עם שקיות של קניות אחרי בילוי מוצלח במרכז העיר בירושלים. אז עוד לא היתה רכבת קלה, וקניון מלחה לא היה בתכנון.

בית הפנקייק בשבילי ייחרט כזיכרון לנוסטלגיה, למפגש עם אנשים טובים שהכירו לי את "המקום שלהם" ונתנו לי להיכנס באמצע הלילה לחוויה רגשית ואישית מהילדות. וזה, זה הטעם האמיתי של החיים (בתוספת מייפל כמובן).

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “בית הפנקייק (המקורי כמובן)

  1. מעולה מעולה מעולה!!!

    בתור ירושלמית, מה זה גלידת קרוול?

    אני מכירה מקומות שונים לא יודעת מה איתך..

    • תודה רבה אהובה.

      את מכירה מקום אחד היטב למיטב זכרוני, מתחיל בצ' נגמר בס' , עם כמויות של גבינה ובצק באמצע 🙂

  2. בפעם הבאה- מסעדת הניצחון באשקלון
    כל כך מדויק
    שושקה באמת שלא צחקתי ככה כבר הרבה זמן

  3. ש.
    הגדלת לעשות. אוכל ונוסטלגיה זה שילוב מנצח שאין כמותו.
    קרוול אכן השחיתה את הנוער עם מנות שטניות כמו מגש עמוק עם 6 כדורי גלידה ועליהם הר גלידה אמריקאית שעליו מגיעה פסגת קצפת ומסביב סירופים וקשקושים. לא זוכר את השם אבל עדיין זוכר את השוגר-רש והבחילה ושליש מהמנה (ששמה לא זכור, חבל) שהגיע לפח לאחר שילד בן 11 לא הצליח לעזור לי לחסל אותה.
    אני מחיפה והקריות והזכרונות שלי בפיצה רימיני שברוממה והמסעדה הסינית המצועצעת טייוואן שסימלה לאורך השנים (עם תפריט שלא השתנה בכלל) חגיגיות משפחתית והודיה שקטה על כי אמא סירבה ללמוד להכין סיני כדי שתהיה סיבה לצאת (אמא, אין עלייך!!).
    שיהיה בתיאבון!
    ש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s