הבילד אפ המטורף שעשיתי לחברים שלי לקראת הלילה הלבן התל אביבי הגיע לשיאו בערך ברבע לשמונה בערב יום חמישי. היו לי כל כך הרבה תוכניות לחצות את תל אביב לאורכה ולרוחבה לאורך הלילה, שהחלטתי לתפוס תנומה קלה לפני שיוצאים לכבוש את העיר. שעתיים, מי צריך יותר מזה? אחרי שבוע עמוס בפגישות וטלפונים, שתי שעות שינה יעשו את העבודה.

המשך מחשבות על הלילה הלבן היו ביום שישי, 10:00,יקיצה טבעית. 14 שעות שינה, 13 שיחות שלא נענו ו-8  סמסים מודאגים יותר ופחות מחברי סהרורי הלילה. נרדמתי. על באמת. שינה מחוסרת מחשבות על היום שאחרי, שינה טובה כזאת, שמצהירה באותנטיות "שיתפוצץ העולם".

אחרי כמה וכמה לילות לבנים כיאה וכנאה לעצמאית בתחילת דרכה, עצרתי. עצירה רצינית כזאת, הנדברקס מורם ל-14 שעות שלמות. ההנאה היתה כל כך גדולה שלא הבנתי איך לא עשיתי את זה קודם. היופי בסתם לעצור, לנוח, להביט סביב. להפסיק את המרוץ הבלתי נגמר ולהשאיר קצת לילות לבנים לאחרים. טריוויאלי, נכון, כל כך בנאלי שבא לבכות. אז למה למען ה' כולם מתרוצצים במרוץ העכברים הזה, לילה אחרי לילה, שסוחף יום אחרי יום, בלי רגע לנוח? (ואין פה טיפה של ביקורת על אחרים, נאה דורשת, מקיימת ומתרוצצת כבר שנים…)

אחרי שהרגעתי את החברים, "לא, לא קרה כלום, פשוט נרדמתי, הכל בסדר", הבנתי שהלילה הלבן היה סתם עוד לילה "היו מלא ילדים, כמה תימהונים של המחאה והרבה פקקי תנועה" נרגעתי. הלילה הלבן שלי היה שקט, מלא אנרגיה, עם מזגן, פוך וכמויות של אותנטיות שהשאירו אותי לנוח רגע לפני פתיחת אולימפיאדת אירועי הקיץ בעיר תל אביב.

הלילה הלבן הזה ייזכר כנראה לעוד ימים רבים כהוכחה שגם בלב ליבה של העיר תל אביב אפשר, רצוי וצריך למצוא קצת שקט. ההפוגות האלה בשגרת היום יום הם איים של שפיות, שמעבר למנוחה, מאפשרים לנוח רגע מהמחשבות, האירועים, הבילויים, ההבטחות, הטרדות, הריגושים, הסמסים והמיילים של חיי היום יום המודרניים. ושלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת את החיים המודרניים, מכורה לצליל של המייל ונרדמת עם ההרצאה האחרונה של TED באייפד, כל כך אוהבת שלפעמים אני תוהה אם לא מכרנו את חיינו בשביל ה"מודרניזציה".

אנחנו כל כך מודרניים, עמוסים ועסוקים והשאלה אם בצד השני של המשוואה נמצא אושר. אין לי תשובה אמיתית, ככה זה שאלות שעולות בלילה לבן. בדבר אחד אני בטוחה, צריך תמיד לשאול את השאלה הזו (בלילות לבנים כאלה, בשקט, לבד), אחרת המכירה האישית והנפשית לכלוב הזהב של העיסוק המתמיד הופכת כל לילה ל"לילה לבן".

מצחיק קצת, שפוסט ניואייג'י שכזה הגיע דווקא בעקבות האירוע הכי חם, רועש וסוער בעיר. נקודת זכות אחת אני שומרת לחולדאי (הוא יצטרך אותה עם המחאה המתחדשת).