אין דבר כזה שאין דבר כזה

מוזיאון ישראל, שעת לילה מאוחרת, אירוע שהביא יותר תל אביבים מירושלמים ליהנות מקצת קולטורה באמצע הלילה. סהרורים משוטטים בין תערוכות ויצירות אמנות, להקות שמנגנות ומנעימות את הזמן, תרבות רבותי, תרבות. כמי שגדלה במוזיאון ישראל, עבדה במוזיאון ומכירה היטב כל פיסת קרקע במתחם מבחינתי כל אירוע בו הוא חגיגה. יש משהו בכניסה למוזיאון שמכריח אותך להשאיר בחוץ את שגרת היום יום המאובקת ולעלות מדרגה לעולם שכולו מזון לרגש.

והאמת שלא ממש חשוב מי נכנס למוזיאון, משהו באווירה, באמנות, בשקט עושה לנו בני האדם פשוט טוב. קצת מוזר בעיני, מה כתמי צבע יכולים לעשות, או איך אסלה זוכה בתואר הפסל המוכר ביותר בעולם. וזה לא העניין של הלילה והעייפות, יש משהו במפגש הזה, מחוסר המסכים, כשהאיפון על שקט בתיק פתאום יש קצת זמן (מוגבל אמנם, אבל זמן) להתחבר למציאות.

המפגש הזה בין אדם למקום (בלי שום קונוטציה של יום כיפור,אבל עם חשבון נפש מסוג אחר) בין מציאות לדמיון, בין הגשמי לרגשי, הופך את הביקור לשונה מכל מוסד תרבות אחר.

אני מסיירת בין התערוכות, בין סימוני "אל תעבור את הקו" (כמו בפרסומת רק על קווים) חוצה מבקרת שוחרת אמנות את הקו אל עבר סדרת תמונות שתלויה על הקיר. היא "רק רוצה לראות יותר טוב את הפרטים" והשומר מצידו השני של האולם פותח בריצת חייו משל היה אולם תערוכות האמנות המודרנית מגרש המשחקים האולימפיים בלונדון. השומר, זועק תוך כדי ריצה במבטא עיראקי מנומנם "סליחה גיברת (עם חיריק בג), רק לא לעבור את הקו", והיא מסבירה לו בפאתוס אמנותי "אני רק רוצה לראות טוב יותר את התמונות". השומר שהגיע עד הקו ונעצר אל מולו כאילו היה קיר זכוכית מסביר לגברת בחיוך: "אין מה לעשות גיברת, הצייר רצה להוציא לנו את העיניים, ככה הוא החליט, זה ציירים". הגברת (המומה משהו) ממשיכה להביט מרחוק בקומפוזיציה המורכבת שבחר האוצר להציב שם, מהנהנת בראשה כאות הסכמה עם הצייר, האוצר והשומר. פתאום התמונה הגדולה נראית בעיניה מרתקת, איך לא חשבו על זה קודם…

אני עומדת מהצד מחויכת, מודה בשקט לאותו שומר יקר שהעיז לזעוק את זעקת "המלך הוא עירום" גם באמצע מוזיאון ישראל (נכון, באמצע הלילה, כשחצי מהמבקרים היו בטוחים שהם חולמים, אבל עדיין, יישר כוח על האומץ). השומר הזה דיבר בשם מיליוני בני אדם ששאלו מה עושה אסלה במוזיאון ותהה בקול אותנטי כל כך למה למען ה' תמונה צריכה להיות במרחק 30 מטר מה"גיברת" שרק רוצה לראות את הפרטים.

כבוגרת החוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בעבר ושוחרת תרבות (בלי ציניות) בהווה, המקרה המוזר של הגיברת בשעת לילה מאוחרת הוא תמצית מדויקת מאד של התרבות המודרנית שלעיתים מתאמצת כל כך להיות, לחדש, לעשות משהו אחר שבסופו של דבר משאירה גיברת מבולבלת ושומר שכבר עייף מכל הציירים והאוצרים שלא נותנים למבקרים סתם ליהנות מהתמונה.

את הערב שלי המשכתי במחשבות על השומר, הגיברת והכוח של אמנות לייצר מפגשים בלתי אפשריים באמצע הלילה. השומר שאחראי על אחד האגפים החשובים במוזיאון ישראל, האגף המייצג את התרבות המודרנית (על היפה והמכוער שלה), הגיברת שגדלה כנראה באחד החוגים לתולדות האמנות ברחבי הארץ ותמשיך לרוץ לפתיחת תערוכות ברחבי העולם והאוצר שהחליט לתחום את יצירת האמנות ויצר בלי שבכלל התכוון מפגש בין עולמות שבלי האמנות כנראה שלעולם לא היו נפגשים. באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה- כבר אמרתי?

בתמונה: "מזרקה" מרסל דושאן, 1917

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s