גלגל החיים – פאנצ'ר, אולימפיאדה ועוד קצת

כבר כמה ימים מציפה אותי תחושה של פאנצ'ר קרב ובא. אינטואיציה קוראים לזה. או אולי הזכוכיות שראיתי בחניה, ואולי סתם התובנה שמפעם לפעם צריך איזה מסמר קטן כדי להזכיר לעצמך שבסך הכל, הכל באמת בסדר.

שישי ערב, יום הולדת לחברה טובה, מאופרת ומחויכת אני ברכב (את הדרך ליציאה רגלית מהבניין שלי אני לא ממש מכירה). האוטו קצת נוטה שמאלה אני חושבת לעצמי ונותנת גז. ברמזור השני, אני תוהה אם אני גם שומעת תקתוקים מוזרים או שזה סתם בראש. מחליטה שסתם בראש כמובן. אחרי שלושה רמזורים וכמה אזרחים תמימים שמנסים לסמן לי לעצור ואני בטוחה שניצלתי משוד, עצרתי. אוויר לא היה שם, לא בגלגל השמאלי ולא בריאותי שהתחילו לתכנן את החזרה לחניה. 20 קמ"ש ואורות מצוקה הפכו את החוויה שלוותה בתקתוקי הגלגל ובחבר טלפוני (אבא בירושלים) לחוויה משעשעת משהו. באנחות אחרונות החניתי את הרכב.

הדרך למונית בלב תל אביב לוותה במחשבות נשיות למדי, איך לא קלטתי שיש פאנצ'ר?, יו,מה זה מוזר הצליל הזה?, איך לא הרגשתי שהרכב נוטה? והמשיכו למחשבות מעוררות השראה שנטועות עמוק בשורשי שבערבות מרוקו, זה בטח קשור בתשעה באב, ימים נוראים וכאלה, זה סוג של צום משגרת אכילת הדלק של חיי לא?

בקלות הבלתי נסבלת של תל אביב זמן המחשבות מוגבל כי המונית כבר כאן. כן, הוא בשמחה יעצור וימתין בכספומט, כן, הוא יכול להגביר את המזגן בהחלט, ימים נוראים? מה זה?

יום ההולדת מלווה בהקרנה על מסך ענק של טקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון. הפקה מדהימה שנמשכת חצי יום. יום החג של הערוץ הראשון, אחת לארבע שנים, צריך 42 מליון פאונד כדי שמישהו ילחץ 11 בשלט. עשרות אלפי מתנדבים, לפידים, וגבעות ירוקות, כולם למען המסורת והסמל. והסמל איך לומר, כשחברי המשלחות לועסים מסטיקים ומחזיקים דגל ביד אחת ואיפון ביד שניה כבר לא בדיוק סמל (אפילו מוחמד עלי כבר לא אותו מוחמד עלי…)

אבל מופע האופניים, כמויות הזיקוקים והלפיד שזעק "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" בהחלט השאירו מפיקת אירועי נשמה שכמוני עד שלוש בלילה עם הערוץ הראשון על המרקע. מזל, אני אומרת לעצמי, שמישהו התעשת בארץ ועצר את החסות של התינוק של במבה. אחרת מחשבות על חורבן היו צצות גם כאן.

בוקר שבת, המשלחת הייצוגית הרשמית של ירושלים מתייצבת אצלי בחנייה. בזמן שכוח החלוץ ממלא את המקרר ודואג לניקיון הבית אני לומדת עם אלוף הארץ בפנצ'רים להחליף גלגל.

פלא. באמת פלא. הרכב עולה באלגנטיות בעזרת מכשיר קטנטן וקסום, קפיצות קלות משחררות את הברגים, וההסברים של אבא שלי לכל פרט בתהליך הופכים אותי לגאה מאד ביכולת החדשה שנרכשה זה עתה, נעים לדעת שתמיד אבל תמיד אפשר ללמוד משהו חדש.

המסקנות כדלהלן:

1. פאנצ'ר- זה קורה לכולם

2. גם כשחושבים שזה קורה רק לך תמיד אפשר להאשים את תשעה באב

3. GET TAXI הוא שירות מופלא, איך לא חשבתי על זה קודם, הרבה לפני הפאנצ'ר

4. רק בתשעה באב פנצ'ר בגלגל מתקשר אוטומטית לגלגל החיים ותפיסת העולם העגול

5. אין כמו מסורת וקצת קיטש כדי להשכיח את הפאנצ'ר ואת מחשבות החורבן גם יחד

6. אמא ואבא הם הנכס הגדול ביותר שיש לאדם. וזה, במירוץ הבלתי פוסק של אולימפיאדת החיים הדבר החשוב ביותר. עם השקט שלהם והידיעה התמידית שהם כאן, הלפיד נשאר בוער ומתעצם. וזה על באמת ובלי טיפה של ציניות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s