אצל הדודה והדוד – חתונות אזכרות וט"ו באב

"בטח שאני באה, נתראה שם". לחתונה, לאזכרה, לארוחת הצהריים המשפחתית, מגיעה גם מגיעה. עוטה את שריון הרווקה התל אביבית ומכינה תשובות טיילור מייד לכל דודה, הנה אני באה. משהו בגיל הזה שבין 25 ל-32 מפגיש את דור ה-Y  עם שאלות שהדורות שקדמו לו כלל לא היו צריכים להתמודד איתם. את דור ה-X אף אחד לא הספיק לשאול 'מה קורה עם חתן' כי היה חתן בערך בגיל 23. גם על עבודה אף אחד לא הרבה לשאול אני מניחה, עם כל המלחמות והטלוויזיה בשחור לבן, הילדים של חורף עדיין לא היו קרייריסטים מופלגים…

ובדור המייסדים, כלל לא היו שאלות, כולם היו כל כך עסוקים בלשרוד שאפילו הדודות (המרוקאיות במקרה שלי, שזה בדיוק כמו הדודות פולניות רק שחומות יותר) לא שאלו כנראה כל כך הרבה.

דור ה-Y עונה בשביל כל הדורות כולם. הוא מכונת ירייה משומנת לתשובות. מכל המינים ומכל הסוגים, אותו אפילו לא צריכים לשאול, יש לו כל כך הרבה מה להגיד, שהוא מצייץ, מעלה סטטוס, כותב בלוג או מדווח בלינקד אין על מצבו. חבל שהדודות עדיין לא התקדמו לפייסבוק…טריוויית "מה קורה איתך עכשיו?, איפה את גרה?, מה עזבת לתל אביב? נו יש חבר?, אז במה את עובדת?" היתה נחסכת בקלות ובמהירות בשיטוט בפרופיל שלי וחוסכת את סיישן ראיון העבודה בכל מפגש משפחתי.

היופי הוא שכלל לא משנה הסיבה למסיבה, חתונה, אזכרה או ארוחה משפחתית הופכות לזמן מופלא לפיד משפחתי מהיר בו כולם מקבלים עדכון בעיקר על הדור הצעיר והמבטיח (שהרי את החברה של הדודה בת 72 אין שום טעם לשאול 'אז מה קורה בעבודה', כי כנראה קורה מה שקרה גם במפגש הקודם, וגם בראש השנה שעברה…)

כך קיפצתי השבוע בין ארוחה משפחתית בה נתפר כיסוי מיטה לזוג שעומד להתחתן עוד טרם הצהיר בפומבי על כוונותיו (ואני חייכתי בליבי והודיתי בשיחה אישית ביני לבין הקדוש ברוך הוא על כך שאימי התברכה בכישורים רבים אך בתפירה היא ניחנה בשתי ידיים שמאליות), האזנתי באהבה רבה לארבע ברכות לבביות לחתונתי הקרבה ובאה באמצע אזכרה וחייכתי למראה שתי דודות תופחות קלות על שכמת חברתי בעודה בוכה מהתרגשות בחופת ידידינו (תפיחה על השכם שאומרת במחי יד: "יאללה יא בינתי, עכשיו אחרי ששירה (שם בדוי) התחתנה, הגיע תורך. הגיע הזמן, אל תשכחי שאנחנו צריכים לראות נכדים בקרוב, ומאד רוצים לרקוד כבר לכבודך. יש לנו מאגר סוכריות דראג'ה מוכן גם בשבילך ונדוניה מלאה כל טוב של מגבות וכלי בית. לדוד אלברט יש חנות מוצרי חשמל". הן יכולות להמשיך הדודות האלה. ואם אראה אותן מחר, הריטואל כולו (כולל ההנהונים מלאי תקווה והאהבה) מתחילים כאילו כלל לא נפגשנו רק לפני יומיים.

וכאן נשאלת השאלה: מתי דודה הופכת לדודה? (כי הרי כל דודה היתה בתחילת דרכה צעירה מגניבה שענתה לדודות המרגיזות "יש עוד זמן, קודם כל תדאגו לדינה (שם בדוי 2), ואני אודיע לכם כשיגיע הרגע"). בעיני כדי להיות דודה על באמת צריך לדעת לבשל מעולה וגם לדעת להאכיל אנשים עד שאין ביכולתם לקום מהכסא, לסיים את סדרת החתונות הפרטית (שכן עניי עירך קודמים גם בתחום הזה), לקנות נעלי נוחות, להחזיק בקבוק מים וקצת סוכריות בתיק והכי חשוב: לפנות זמן ופניות רגשית (כדי להכיל את אוטוסטראדת המידע המשפחתית).

החדשות הטובות: זה קורה במשפחות הכי טובות. גם את הדודה הכי דודתית נדרשה לתת תשובות כאלה פעם. גם היא הבטיחה לעצמה שהיא לא תהיה כזאת כשתגדל. אצל דודים אין שאלות. זה בא מאהבה (מחוסרת טאקט ומעצורים, אבל אהבה)

החדשות הרעות: כל דודה היתה בעברה צעירה אנרגטית שכתבה (ביומן כנראה, לא היה עוד אינטרנט) על הדודות שלה. השאלות האלה משתכללות עם השנים, זה לא נגמר בחתונה, זוהי רק ההתחלה:)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s