50% הנחה? תביא שניים!

מי שפקד ביומיים האחרונים את גני התערוכה עלול להתבלבל מכתבות מאיימות על מיתון, האטה ושלל מילים מפחידות שיוצאות מפי כלכלנים בכירים, לבין האצה בכמות המבקרים ביריד של מועדון הצרכנות הגדול במדינה. המשק במיתון והשקיות בצמיחה, המכוניות בגדילה והאשראי בלחץ. הצרכן הישראלי אוהב מבצעים, הם מרגיעים אותו. הוא לא טיפש, הוא יודע שחמישים אחוז הנחה ממחיר כפול הם מחיר מלא, אבל הוא אוהב לספר שזה היה ב'כזה מבצע' שחבל להשאיר על המדף.

סוף הקיץ, הילדים עדיין בבית (לא ברור איך אבל כל המשפחה שרדה, נותרו רק עוד 3 ימים לגמר הגדול) וכל בילוי הוא בגדר אופציה ראויה, מעניינת אפילו חינוכית. כך מתקבצות להן משפחות הלוחמים והלוחמות של צבא ההגנה לישראל ומשרתי הקבע למיניהם ודורותיהם, מסתערים על המדפים וקונים מכל הבא ליד (ומכל הבא לאישה ולילד ברכישה אמוציונלית מחוסרת פרופורציה).

למשך שבועיים שלמים 'בן קצין' הופך לנכס יקר. הוא כרטיס חבר מועדון מהלך שהופך כל עסקה לכדאית ומשתלמת. ולמי שאין בן קצין צומח פתאום איזה קרוב משפחה רחוק, נגד בשיזפון שמגיע במיוחד להעביר כרטיס (נו מה הוא הבן דוד של חנה, שהתחתנה עם הנרי, אחיה? הוא הבן החורג שלו).

עברתי שם היום, לחוות חוויה אנתרופולוגית שמפגישה במרחק 10 מטרים סירי סולתם, מיטות שיאצו, נעלי האש פאפיס ופופים בצבעים שונים. בדרך טועמים איזה סלט קצוץ דק של מכשיר החובה בכל בית "קוצץ הירקות הדקיק" שאת חברתו הס מלהזכיר אך אספר לכם שכמו חיתוך הירקות כך נחתכה מסגרת האשראי של מספר משפחות היום, אבל סלט לשבת – יהיה ועוד איך.

עוד לא הגעתי לביתן המכוניות והדירות, טעימה קטנה של שמן זית, וטחינה חייבים. ("דני קנית את התיבול לאורז?" שואלת אחת הקונות בעודה משווה שני סכינים שיכלו לשמש אמן חרקירי יפאני. מה היא חשבה שהוא יענה? קנה גם קנה, אין טעויות בקטעים האלה). לרגע, בלב מדינת ישראל הרגשתי בשוק המשי אי שם בבנגקוק. גם שם יש מאות מטרים של סחורות, גם שם צועקים כדי למשוך את תשומת לב הקהל. רק ששם עומדת מוכרת עם עיניים מלוכסנות וזועקת "קאם ליידי, לוקה לוקה…" וכאן עומד מוכר עם מגאפון שמזכיר לעמיתים להיזהר מחיקויים, ומציע חמישים אחוזי הנחה.

ועם ישראל צריך הכל. מיטה, ספה, שולחן, ארון, מכונת כביסה ושני קוצצי סלט (זה היה בחמישים אחוזי הנחה). עם ישראל שזועק ברחובות על יוקר המחיה, אותו עם ישראל שמחרים קוטג' ולא קונה במבה משלם בלי להניד עפעף עשרות אלפי שקלים על כל הבא ליד.

באחד התורים עמדתי מאחורי משפחה חדשה בישראל, אמא אבא והנסיכה הקטנה שהמתינו בתור לביתן כלי הבית. הילדה כבר עייפה (בכל זאת אחרי שישה ביתנים, פשוט בא לה ביתה), אך האם שעדיין לא סיימה את הבילוי מציעה "מתוקה, באולם הזה נוכל לחפש את התבנית בצורת לב לעוגה", והאב (בגב כפוף ממיקרוגל שהצטרף למשפחה החדשה, אחרת היכן תנוח לה התבנית בצורת לב שתיקנה עוד מעט) מוסיף: "התבנית שאמרת לאמא שאת רוצה"…  אב יקר, הילדה רוצה הביתה, עוגה היא יכולה להכין גם בתבנית עגולה. החלק החשוב של המשפט היה ה'לב', שלי אישית היה קצת חסר בסיטואציה. הניסוח שעבר במוחי היה : "אמא רוצה תבנית, תני לה עוד כמה דקות מתוקונת".

לי בראש התנגנה המנטרה הנאיבית של אבא שלי שחוזר כמעט בכל יום מגיל שלוש על האמרה: "חפצים לא מביאים אושר". אומר ויודע מה הוא אומר. לו הייתי משמיעה אותו ברמקולים של גני התערוכה במקום את "הכל עובר חביבי" בביצוע של שישי צהריים, כנראה שהיריד היה נסגר.

אולם, בתוך עמי אני חיה, ומגהצת בתדירות גבוה, ממש כמו כולם, גם אני אוהבת חמישים אחוז הנחה (שבעים עדיף, בשני תשלומים אם אפשר), אבל משהו בסיטואציה הזו גרם לי לאי נוחות קטנה, אי שם באזור הבטן התיכונה. שהרי, אחד הפתרונות ליוקר המחיה מתחיל בצרכנות נבונה וממשיך בלחיות לפי יכולת ולא לפי מסגרת האשראי. הוא ממשיך בחיסכון מול בזבזנות ובחוק המספרים (שהופך 10 פעמים 1000 ל10,000 ₪  אחרי שנה).

אולי הפרסומת של ביבי אכן נכונה ובזכות משרד האוצר המשפחה הישראלית יכולה להרשות לעצמה. כנראה ש50% נכון, ו50% מקווים לטוב. בכל מקרה, ברור שעדיף עכשיו, בראשון לספטמבר המע"מ עולה, אז עדיף להרוויח ולסגור,במבצע כמובן. בלי שום אותיות קטנות.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “50% הנחה? תביא שניים!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s