זה לא היום שלי

אומרים שהזמן היחיד שאתה שולט בו הוא הבוקר שלך. השעה הראשונה של היום, שהיא רק שלך, בלי שום הפרעות. אז אומרים…. אחרת איך זה יכול להיות היום שלי אם הבוקר מתחיל בשביתה איטלקית של האייפון? הוא קם על צד שמאל והמסך שלו משדר לי קווים בצבעי כחול עמום. לא היום שלי. מזל שבאמצעות אחיו הגדול, האיפד וידידו פייסבוק הצלחתי להקים קשר עם העולם ולקבל מגוון תרופות סבתא לאיך מבצעים החייאה במכשיר שמפרפר על מיטתי.

דבר ראשון חיברתי אותו לחשמל, אחר כך נתתי לו לנוח (זו העצה הכי מוזרה ששמעתי), ואז גיביתי (מעניין איך עוד לא המציאו מנגנון גיבוי כזה לאנשים). משם, חיברתי לאיטיונס (=אינפוזיה), ועל הדרך עבר להביט בו טכנאי מחשבים שבדיוק הגיע לעזור לשכנה. הוא הביט בעיניים תומהות במכשיר וסינן באדישות אופיינית לחנונים של מחשבים "מוזר מאד". באמת מוזר, חשבתי לעצמי, בדרך כלל אני נחשבת בנאדם עם מזל, לא היום שלי, כבר אמרתי?

הדרך ללא פלאפון לפלאפון היתה כמו מסע ארוך ומייגע. אין וויז, אין עם מי להעביר את הפקק. רק אני והGPS הישן שיצא מתא הכפפות וראה אור אחרי שנות חושך. כמובן שהוא קרטע (עשה לי דוקא, זה ברור) אבל הביא אותי למקום.

במרכז השירות הכחלחל, למשמע "מספר A342  לעמדה מספר 3" , גם אני התחלתי להרגיש לא טוב. כאב כזה בצד, שיעול קל. חליתי בפלאפוניטיס (זו מחלה מודרנית שמתרחשת כשאתה מבין שאתה צריך למסור את המכשיר האהוב לתיקון). אוהד, שקיבל אותי בעמדה 27 אחרי 28 דקות המתנה (תכלס, כמו במיון) הוא הרים את העיניים מהמחשב: "אז אני רואה שיש לך ביטוח, מצוין" (בטח שיש לי ביטוח, אני משלמת עליו כמו על ביטוח החיים שלי), "וואו, את משתמשת כבדה" הוסיף, בעודי משפילה מבט. מודה.

בקול צרוד ועיני עגל אני מבקשת "תוכל רק לדאוג לי לאייפון חלופי" , אני מבקשת. הוא דואג. גם אני דואגת (מה יהיה על הזכרונות, התמונות והאפליקציות, מה יהיה עליו? מה יהיה עלי?)

ביום רביעי הוא יחלים. אצלי בראש מתנגנת תפילת יום כיפור, מי למוות ומי לחיים…

ובחיים, בינתיים, אני בקופת חולים, הולכת לקבל אישור שהכל בסדר. הרופא שלא כל כך מבין מה אני רוצה ממליץ על משככי כאבים (בשביל זה לומדים 7 שנים????), לפי ממצאי הבדיקה אין לי כלום. השעה כבר 12, כל עם ישראל בשדרות רוטילד, שלושה חניונים מלאים. לא היום שלי.

התפנית בעלילה החלה כשויתרתי על ה"לא"- והפכתי את היום שלי ליום חופש! מסעדה טובה לשעת צהריים, ריצה ותצפית על השקיעה בערב, המוזיקה של החיים האמיתיים. מרפי מסתבר, עודד את שינוי הגישה. הוא, (כמו כולנו) מפסיק להציק כשזורמים איתו. כך רגע לפני יום כיפור הבנתי שיש גם משהו טוב בימים שכלום לא הולך בהם, הם נותנים תזכורת שברוב ימות השנה המצב לא רע בכלל. התשליך המודרני שלי כלל זריקה של  היפוכונדריות, "לקחת את הדברים ברצינות מדי" ולהתעצבן ממרפי, לחיוך מאופק וגלידה חגיגית (רגע לפני הצום, המועיל כמובן).

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “זה לא היום שלי

  1. ש.
    שמחתי לקרוא. השנה אדאג לך (קצת) פחות מבעבר 🙂
    כעת יש לדאוג שאני אנהג כך יותר…
    חתימה טובה!
    ש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s