זה זמן עשב

במסגרת טרנד הבריאות, חיוכיה של מיכל צפיר, קומץ הפלצנות והפיכתי לנינג'ה שהולכת עשרה קילומטרים ביום על טיילת ימה של תל אביב, הכרתי היום עשב חדש. לא, אין זה פוסט נוגה על סוגי צמחים אשר ביתר קלות מעיפים אותך מהעולם המציאותי אל עולם שכולו טוב, אלא על עשב מסוג שונה לגמרי. עשב החיטה.

כבר יומיים שאני משגעת את הסביבה הקרובה והרחוקה אודות רכישת מסחטה מיוחדת לסחיטת עשב, מתרוצצת במגוון בתי טבע ובוהה באנשים שאוכלים נבטים שלוש פעמים ביום וטוענים שהם בני אדם ומתעניינת בעניין רב אם הוא טרי, מתי הוא נקטף והאם נשמר בקירור. למדתי היטב את ערכיו התזונתיים והכנתי את עצמי נפשית באהבה מלאת ניו אייג' לטעמו המריר. היום תמו החיפושים, ותמה הערגה לעשב החיטה. היום שתיתי דשא. ויסלחו לי כל המלככים, הטבעונים, אנשי הזן והרודפים אחר טרנדים, החמאתם לו כשסיפרתם שטעמו מגעיל. בלב שדרות בן גוריון בבוקר תל אביבי יפיפה, בעוד בנות ובני העיר התענגו על מגוון שייקים קרירים מפירות העונה, הרמנו כוס לחיים בריאים יותר ושתינו שוט ירוקת. הטעם הראשוני לא כל כך נורא, אבל השעתיים שהגיעו אחריו לוו בבחילות עזות, וצמרמורות לא רצוניות של גוף אשר אוהב ומכיל אוכל מעובד בשמחה כשפגש לראשונה דשא.

מוכרת מלאת אנרגיה איחלה לי "לבריאות" למראה הכוס הזרחנית שמצאה את עצמה בין ידי והשכיחה ממני את צרות העולם כולו. לא פלא שנזירים ושלל מטהרי הגוף כה מעריכים את המשקה הזה, זה קצת כמו הבדואים ששותים קפה מר מאד ותה מתוק (כי אי אפשר להעריך את המתוק עד שלא מתענים קצת), כך חוויתי גם אני את חווית המר, אך המתוק מאן להגיע. עוויתות הפנים שלי ושל החברה בשעתיים החולפות, מלוות בגראפס תזכורת לעוול שעוללנו לעצמינו הזכירו לי כמה טובים חיי גם בלי טרנדים בריאותיים מוצלחים וירקרקים ככל שיהיו.

דבר אחד בטוח, הסיפור הזה הוא פצצת אנרגיה, שתשאיר אותי ערה כנראה ביומיים הקרובים לפחות במחשבות על טיהור הגוף משלל טרנדים מעניינים. עדיין לא החלטתי אם אמשיך לשתות את הזרחן שנראה כאילו הגיע עכשיו מאיזה פרק ירוק במיוחד של צבי הנינג'ה, אבל דבר אחד הבנתי. כל אותם מטוהרי גוף ומלאי הרמוניה נפשית מאמצים ומחבקים את החוק "אין טוב בלי רע", אחרת אין סיבה אמיתית לגרום סבל קולינרי לבלוטות הטעם כפי שאני במו ידי גרמתי לעצמי. ויסלחו לי כותבי סגולותיו של המשקה, אבל למה למען ה' אם זה כל כך בריא זה צריך להיות כל כך דוחה? עשרות סגולותיו של משקה הפלאים אל מול טעמו ותחושת "אל אלוהים איך הפכתי למעלת גרה בעוונותי" אינן שוות ערך האחת לשנייה. הסגולות נשארו אי שם במאמר אינטרנט של אתר מטוהרים (זה 'מחוברים' של טבעונים) ואני נותרתי מצומררת מזיכרון רחוק על משקה דמוי 'קריסטל' ירוק בטעם של דשא.

אחד המשפטים שהכי קסמו לי אצל הכותבים הממורמרים שמאמינים כנראה ש"צרת רבים חצי נחמה" הוא שהמשקה מתאים בעיקר לאנשים בריאים וספורטיבים שרוצים להעצים את האנרגיה שלהם ואת שמחת החיים. המשקה הנפלא גרם לי להבין בין רגע שאנרגיה ושמחת חיים מצויים במחוזותיי גם בלי להפוך לעגלה פועה באחו.

כי אם שמחת החיים תלויה בגובה הדשא ומושפעת מזה שהדשא של השכן (לעיתים) ירוק יותר אני מוותרת על משקה האלים. אחת ממבינות העניין הסבירה לי הבוקר שזה טעם נרכש, ואז הבנתי במה מדובר. אתה מרגיל את עצמך לסבול, ואז הכל הופך קל וורוד. מבינת דבר שנייה המליצה למהול במיץ סלק. ואני אומרת באשר אבדנו, אבדנו. ראש בטח לא אצא איתם. למה לגורו 'אמא' שהסבירה לי שזה נורא ואיום אני לא מקשיבה מספיק? ועד הטרנד הבא, לחיים!

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “זה זמן עשב

  1. מצחיק ומקסים!
    אני אומר עזבי אותך מטרנדים בריאותיים
    ובואי נקבע לקפה להשכיח את טעם העשב

    נדבר, אסף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s