נבוא לבקר בחגים

זה התחיל בצחוק, בשיחה שגורה שהורידה נושאים עם שם מפוצץ כמו הקושי של מעמד הביניים לחיי יום יום בדמות קילו עגבניות בעשרה שקלים ודלק בשמונה שקלים לליטר. כמו בכל שיחה, בכל סלון של כל זוג צעיר (ביחידה הקטנה בבית של ההורים), זה מתחיל בעגבניות ונגמר בזה שאין מצב לקחת משכנתא בארץ הזו, וממשיך ביחס הבלתי אפשרי בין גובה ההכנסה לגובהו של המינוס. שיחה שכזאת.

השיחות האלה בדרך כלל גורמות להרבה אנשים דומים להוציא קיטור ולחלוק את אשר על ליבם. הן מסתיימות בחיוך שמסמל את קבלת העולם כמו שהוא, בלי הרבה יכולת שינוי, ובהעברת נושא לשיחה קלילה קצת יותר "הזמנו צימר בשבוע הבא, לפחות קצת ננוח…". אני לתומי חשבתי שגם אותה שיחה מלפני כמה ימים היא שיחת "קשה- קיטור-צימר-רגיעה". כנראה שטעיתי.

החברה הכי טובה שלי הזמינה אותי לקפה, התחילה שיחת קיטור אך הפעם היה לשיחה סוף אחר. היא, כלומר הם החליטו לעזוב את הארץ. כלומר לא לעזוב ממש, רק בינתיים לכמה שנים. יראו מה יהיה, יקנו בית, יתבססו, יפסיקו לחשוב כל החודש איך החודש נסגר ויחזרו יום אחד, ברור שיחזרו.

בעודי מצפה למוד "צימר, רגיעה" הבנתי פתאום שבשנה האחרונה כבר שמעתי עוד שיחה או שתיים כאלה, שהתחילה בצחוק והסתיימה בדמעות בנמל התעופה על שמו של ההוא שעמד על הראש אבל בנה מדינה בה האזרחים יכלו די בקלות לעמוד עם רגליים על הקרקע.

אז אחרי האנטי הראשוני כפטריוטית שמתרגשת עד דמעות מ'אבא גנוב' ועדיין רוצה בסתר להצדיע למשמע ההמנון (שמזכיר לי את בה"ד 1), ניסיתי לגייס את כל התירוצים להשאיר אותה כאן. בירושלים או תל אביב, רק לא בניו יורק. כך מצאתי את עצמי, כמו בטור ארוך של יאיר לפיד מעלה מהאוב זיכרונות צבא, מספרת מורשות קרב על מלחמות ומזכירה בגאווה שזו המדינה היחידה של העם היהודי. המשכתי לדבר על הרגשה של בית והעליתי כמה זיכרונות מבית הספר התיכון (אין כמו יום שמיניסטים וטיול שנתי כדי למהול צחוק בכמה דמעות). ניסיתי לפרוט על כל נימי הנפש ותיבלתי כל שני משפטים ב"אבל אני כאן, אין מצב שאת נוסעת" רגשי במיוחד. באיזה שהוא שלב הבנתי שכנראה גם יאיר הבין שלמילים יש אפשרות השפעה מוגבלת וזנח את הטור לטובת המעשה.

לא חשבתי שיגיע יום בו אסביר לה למה כדאי להישאר בארץ. הרי גדלנו יחד, בשכונה הירושלמית שלנו וחלמנו יחד חלומות גדולים על משפחה וילדים וטיסות לחו"ל. עברנו ביחד את מלחמת המפרץ ועוד כמה מבצעים, הצטיינו ביחד בלימודים, למדנו ספרות עברית ואזרחות של מדינת ישראל. הלכנו יחד בגאווה גדולה לצבא, והצטלמנו מחויכות על מדים. ביחד. פחדנו ביחד במלחמת לבנון השניה. טסנו לחו"ל וחזרנו.  יש לנו כל כך הרבה חוויות מהמדינה הקטנטונת הזו, ששיחת הקפה או המסך הזה לא באמת יכולים להכיל.

אחרי שסיימתי עם עמוד האש עברתי למחשבות על הדור הבא והוצאתי את הנשק החזק מכולם: "אבל את רואה את עצמך מגדלת ילדים במקום אחר חוץ מישראל?", למשמע התשובה 'אולי' לא הייתי מוכנה, אני יודעת להתמודד עם שלל טיעונים ל'כן' ו'לא', אבל כנראה שלא הכל שחור ולבן בסיפור הזה. זה הופך שחור ולבן כשהילד מתחיל שם בית ספר ויש לו חברים ושפה ובית. בית אחר.

נשארתי בלי יותר מדי מילים, וכנראה עם פחות חברה אחת בארץ. זו לא אשמתה, זה אשמתינו. החברה הישראלית שתצעד לקלפיות ממש עוד מעט, עשתה כמה בחירות לא נכונות שהביאו אל מחאות האוהלים ברוטשילד ולזוגות צעירים שדירת חלומותיהם היא דירת שני חדרים ברמת גן. זוגות צעירים שלא חולמים יותר מדי חלומות כי הם עסוקים מדי בקיום היום יומי. עכשיו כש"זוגות צעירים" הם שכבת הגיל שלי ו"יוקר המחיה" היא שיחת הסלון הכי פופולארית צריך להתחיל לחלום קצת אחרת. דיור, תחבורה ותעסוקה הם שמות הקוד של החלומות המודרניים שצריכים להנחות את המועמדים הנמרצים שמפזרים סיסמאות בימים האחרונים. המשולש הזה יוכל להיות בסיס לחלומות גדולים להתחיל להתגשם ולעצור את חלום המעבר לניו יורק שהפך כה רווח מלהפוך למציאות.

יום חגה של הדמוקרטיה קרב ואיתו היכולת להביא שינוי. היא כבר בניו יורק, בביקור הכנה לקראת העתיד לבוא. יש שלושה חודשים לגרום לה להישאר כאן ולבחור אחרת.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s