קצת קולטורה ושוט ערק

בחיים כמו בחיים הכל מתערבב. רגע של צחוק עם בכי, תרבות עם בידור, שקט עם רעש, עומק ושיא השטחיות. כך מצאתי את עצמי פותחת את השבוע בלב ליבו של מרכז התרבות התל אביבי בתיאטרון הקאמרי. בתזזיתיות אופיינית בה אני נוחתת בהצגה בשנייה שהוילונות נסגרים ומחיאות הכפיים מתחילות, השארתי את צרות היום מאחור וציפיתי באהבה לתבונה ולעומק של חנוך לוין. 'אורזי המזוודות' היא הצגה מופלאה שמזכירה ברגע אחד בשקט שרק תיאטרון יכול להכניס ללב שרוב בני האדם עוברים בתסכול ובחוסר סיפוק את החיים על כדור הארץ (לא אנחנו כמובן, רוב בני האדם של חנוך לוין).

ברגע אחד, כשהעולה הפרגוד והאורות נעלמים ומשהו בתת מודע שלנו מוכן לקבל בשקט פתאום בלי שום גימיקים או תפאורות מיוחדות עומדת על הבמה אמת. היא חזקה והיא קצת כואבת. אז בין חמש לוויות, גיבן אחד וקאסט מדהים של כל אלה שהופכים את התיאטרון הישראלי למדויק נהניתי משעה של שקט שהולידה הרבה רעש ומחשבות פנימיות.

אבל במשחק החיים כשנדלקים האורות יש יום הולדת לחברה טובה ואני כבר מחפשת חניה ברחוב הארבעה (שזה חצי טרגדיה בפני עצמה אבל זה לפוסט אחר). באמצע הלילה אחרי שעה של נחת רוח אני רואה נחיל אנשים מתגודד ושתי נשים שקוראות את לאישה מצד לצד (וגם מלמטה למעלה) עומדות בפוזת המפק"צית שלי בטירונות וצועקות "יש פה איגור?", "דניאלה? דניאלה פה?" . בין לבין יש אדם גדול מאד שלוחש להן באוזן (ומהתיכון אני לא מבינה איך אדם ששמו זועק לפניו יכול ללחוש) ואז נכנסים רמי ודודו (הם מהרשימה של נטלי, הבת דוד של הבעלים). גובה היא לא אחת התכונות החזקות שלי ועל כן על אף היותי אישה (וברוך שעשני בסיטואציה הזו) לוקחות לי מספר דקות יקרות למצוא את עצמי אוחזת בכרטיסי החינם לי ולחברה (אשר עמדה איתי בטורים כאלה עוד בימי התיכון כשהתל אביבים נסעו לאומן 17 בירושלים).

אז אחרי הצעקות, ואיגור והדורמן, והיפות מלאשה, אנחנו בפנים. אנחנו וכל בני 35-40 מאזור גוש דן, כולל נבחרת הטניס של ישראל. בקבוק קאווה גרם ל-250 ₪ (אשר מהווים מגף אחד מזוג המגפיים שתוכננו לחודש הקרוב) להתאדות כמו אלכוהול משובח ביותר. ברקע משה פרץ בפול ווליום (כזה שיזכיר לי את המסיבה גם מחר עם צפצופים באוזניים. אותם צפצופים שיסייעו למכשיר שמיעה להגיע לאוזני בגיל 70 ) וכמובן ענני סיגריות כאילו לא עבר מעולם חוק האוסר על עישון במקומות ציבוריים. גם כאן, בלי חנוך לוין יש תלבושות וניצבים ודמויות מפתח ושחקנים ראשיים ומפיקים וסוחרי כרטיסים. כווולם כאן!

החוויה הזו שבא המרחב הפרטי מתאחד עם המרחב הציבורי ומסייע לך לתרגל עמידה יציבה על בלטה אחת זכור לי היטב מימי התיכון. גם אז נכנסנו עם משאף לתוך חלל נתון אשר יחצני ויחצניות עיר הבירה ניסו למתוח מדי יום שישי את גבולות הקיבולת שלו. בסוף גם הגיעו צמד רקדניות לבושות במינימום וחושפות מקסימום (שהזכירו לי במשהו את אחד הדמויות בהצגה). לצאת מהמקום לא הצלחתי, הגעתי בטעות למטבח ואחר כך לחדר ההפקה (מי יודע, אולי לא בטעות).

חנוך לוין נשכח  עם המוזיקה הקצבית, והקאווה עשתה את שלה. אחרי כמה שעות יצאו מהמועדון טיפוסים שנראו די דומה לחבר'ה מאורזי המזוודות (אבל יכול להיות שאלה רק אסוציאציות שלי). היופי היה שגם הרבה אחרי שהפסקנו להתפלח למועדונים בלי שיתפסו אותנו על גילנו הצעיר, עדיין היינו הכי צעירות במועדון – וזו קומדיה שמבחינתי מוזמנת להישאר!

כך או אחרת, בחיים כמו בחיים הערבוב הזה מאזן. על כל 30 הצגות אני צריכה מגה בר אחד וחברות טובות שיצחקו על זה כל הדרך הביתה. סיכם את זה יפה מאד דודו אהרון כשזעק לי בקולי קולות כשביקשתי הביתה: "הכל זה מלמעלה, אז אל תבכי ילדה, הכל זה לטובה!" הוא יכול להוציא את זה בכתוב לפגישה שלי בשמונה בבוקר?

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s