למי צלצלו הסירנות – הרהורים מחדר המדרגות

לפני עשרים שנה עלו וירדו סירנות, הייתי אז בגן הילדים ונהניתי מאד שביום בהיר אחד החדר שלי עם כמויות של צעצועים ובובות עבר לחדר ההורים. פתאום, תשומת הלב של הבת היחיד נמשך לא רק בשעות היום אלא גם בשעות הלילה כולן. ביחד מפחיד קצת פחות. עובדה.

גם אני מדדתי כילדה מסיכת גז (רק לנו המשפט הזה נשמע נורמלי ולכן אחזור עליו) ילדה בת חמש עם מסיכת גז.

מאז עברתי ילדות ירושלמית, בתקופה שמחבל היה מתאבד בערך פעם בחודש. גם אני הייתי שם שעה לפני שזה קרה כמה פעמים. זה תירוץ מעולה לא לנסוע באוטובוס שעובד לי מאז ועד היום.

בצבא הייתי קצינת חינוך אבל הלכתי כל השירות עם M16. פעם, במשלחת לברלין מישהי שאלה אותי "אבל למה?", ויתרתי על התשובה, לא זכרתי איך מתרגמים מסיכת גז ופחדתי שהמחבל המתאבד לא יעשה לה טוב באמצע ארוחת הצהריים.

במלחמת לבנון השניה הייתי בארצות הברית. זו מלחמה שזכורה לי באופן מעומעם למדי. ניו יורק היתה הרבה יותר אטרקטיבית באותה תקופה. מודה.

כל חיי פותחים לי בקניון את הבאגז' והשומר שואל לשלומי. הציצו לי בתיק אלפי מאבטחים בכל שנות חיי.

אתמול בבוקר ישבתי בבתי הקפה של תל אביב. בשמש, עם הלפטופ, כמו קריקטורה של עצמי ושמעתי על 3 הרוגים בקריית מלאכי. אני המשכתי לתקתק. בערב התחילה אזעקה בתל אביב. כזו שעוברת בחמש שנים האחרונות על אשקלון כמעט כל לילה. אבל הפעם זה היה אחרת. היה גם בום בסוף. מהסוג שאומרים שנפל בשטח פתוח בתל אביב (ואם יש פה שטחים פתוחים למה לא מנצלים אותם לבניה נגיד או לחניה?)

הבום הזה היה בום נפשי יותר מאשר אזעקת אמת. הוא צלצל אצל המון אנשים (בדיוק כמוני) שחיים כבר שנים במלחמה (פעם בירושלים, פעם בקריית שמונה ופעם באשקלון). זה לא חשוב שכל פעם זה מישהו אחר. זה אותו העם היושב בציון.

המקלט סגור, המפתח אצל ההוא, שיבוא מחר, ואם הוא לא יבוא נפרוץ את המנעול. בינתיים נפנה מהכניסה למקלט את האופניים של כל הדיירים (תל אביב' בכל זאת). הפעולה המורכבת מפילה לי גלגל על הראש. בלוק קרח ביד אחת ודברי הרגעה לאבא שכבר מוציא משלחת חילוץ מכיוון ירושלים.

פחד הוא חלק מהחיים. גם אמונה בצבא הכי חזק של המדינה שממציאה את עצמה מחדש ובוראת יש מאין. בתנאים לא תנאים, בלי כל הגיון כמעט, עם רצון להיות עם חופשי.

בוקר תל אביבי, בתי הקפה עדיין מלאים, מתח באוויר. החביתה אותה החביתה, אבל העיניים, תשושות יותר, דואגות יותר. מבינות שאין שום הבדל בין דן לאילת, או בין אם בקריית מלאכי לסבתא תל אביבית. בוקר תל אביבי ובתי הקפה עדיין מלאים. עולם כמנהגו נוהג. פחדים לא עוצרים עולם.

למעשה גם מאז שירת הסירנה ועד היום הכל די דומה. אפילו יאיר לפיד עדיין בפריים (עם קצת יותר שיער שיבה)

watch?v=ywIbmMT6Rfo

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s