בימים של אחרי הקרבות, בין הליכת בוקר אחת לחברתה, עלו מחשבות על  אושר. הן באות בדרך כלל כשסוף העולם קרב (טילים על ת"א זה סוף העולם במובנים מסוימים, למרות ששכחנו בכלל שהם שוגרו לפני שבוע).

אלו מחשבות גדולות מהחיים על מה שחשוב ומה שלא. נושאים שכשהשגרה שורה ברחובות השתיקה יפה להם. וכשהמצב קצת מתערער ואדם מבין שהוא רק בשר ודם מול העולם, נפתח מקום קטן שמשלב את הלב והראש ומזכיר לשם מה התכנסנו כאן.

פתאום חברים חשובים קצת יותר, הורים מתקשרים עוד יותר, ובית עם מקלט הוא מציאה של ממש. תמיכה והקשבה יוצאות החוצה מנדן הציניות שחבוי בנשמה המודרנית שלנו, וכולם רוצים להיות בבית (ולא בבר, במסעדה ובהולמס פלייס). לכמה רגעים יש פחד שמביא איתו את החובה "להביט לפחד בעיניים" ולהתחיל להתמודד. מוזר שצריך מלחמה בשביל דברים ברורים כל כך…

אז אחרי סופ"ש מלחמה בו השיח המרכזי היה איפה תפסה אותי האזעקה האחרונה, הגיע סופ"ש אושר (קצת כמו בשיר 'אנחנו הילדים של חורף'). אולי זו השמש, ואולי העובדה שהתובנה שכדי להיות מאושר צריך בעיקר 'להחליט להיות מאושר' הפציעה שוב במסווה של שמיים כחולים ברוטשילד. כך או אחרת, התותחים נדמו והשאירו בי הערכה גדולה לשגרה שחזרה פתאום לרחובות. נאיבי, נכון, אבל אמיתי.

התחושה הזו הושלמה כשחברה טובה הקריאה לי את השיר הבא. למצרים שלנו קראו עזה בשבועיים האחרונים, לכל אחד יש איזה 2-3 פירמידות אישיות שעוזרות לו להיות יותר טוב, יותר מדויק ומזכירות את המצפן אל עבר ירושלים (או סתם מאפשרות לו לטייל בכיף במרכז תל אביב).

שיבואו שבועות טובים, ימים שמחים. ימים של שקט. ימים של מבט לשמיים בלי שום מלחמה, עם הבנה שהכל, באמת הכל בסדר.

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם – אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ

בְּיָד חֲזָקָה,

אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,

וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,

שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,

שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.

אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף –

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,

לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,

לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,

לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.

כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,

לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,

כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ

אֵיזוֹ מִצְרַיִם.

וִירוּשָׁלַיִם,

וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,

לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד

בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.