טוב שההגה בידיים של אגד?

Wazeלהגיע לחיפה ביום חמישי אחר הצהריים ישירות מהעיר הקדושה, מהווה חוויה מפוקפקת למדי. מפוקפקת כי יורד גשם, מפוקפקת כי רחוק ומעייף, מפוקפקת כי נהיגה לא נמנית על אחד מתחביביי. תחביביי מגוונים איך לאמר, אבל לא כוללים אהבה גדולה לחציית הארץ ברכב, לפקקי הערים הגדולות ולניקוז (או חוסר הניקוז אם לדייק) אחר הגשם בדרום תל אביב. אבל לא באנו ליהנות כבר אמרו לפני, ובעוונותיי אני מאיטה את התנועה ברחבי גוש דן או כביש 1 בכל יום מימות השבוע. ככה זה כשנוהגים, מדברים בטלפון, מאטים כשהשיחה מעניינת, שמים אודם, מחפשים מסטיק ואם גשום עוברים למצב אורות מצוקה. כשעוקפים אותי נהגים עצבניים הם נדהמים לגלות עלמת חן כשציפו לפגוש זקנה עם גיבנת.

עם שק של טראומות נהיגה שאגרתי עם השנים ונוסעות איתי בתא המטען (90 אחוז מהן לא התרחשו כלל במציאות אבל אצלי בראש הן חדות וחיות עד מאד) אני עולה מדי בוקר על המאזדה הקטנה שלי ובעזרת בן זוגי הצמוד WAZE אני מגיעה לכל מקום ואין לי שום מושג איפה אני. התלות הבלתי מוסברת בבן זוגי (שפער הגילאים בינינו נושק ל-25 שנים) מפתיעה אותי בכל יום מחדש, בעודו מזכיר לי לפנות שמאלה בקולו הגברי ואני עונה לו בנימה נשית מעודנת "מה, מה עשיתי בלעדיך כל כך הרבה שנים?"

השבוע התבהרה לי התשובה. פשוט נסעתי באוטובוס. פעם, כשהייתי קצינת חינוך חדורת מוטיבציה הגעתי לכל מקום בארץ (וגם לכמה מקומות שבתודעה שלי תמיד יהיו חו"ל: שיזפון, ביסל"ת, בה"ד 1 ושלל קיצורי מילים שמבשרים על אורכה של הדרך מירושלים). הנסיעה באוטובוס אז, זכורה לי כחוויה נעימה. היה לי זמן, הייתי שכירה בצבא ההגנה לישראל, היה לי כרטיס פלאים שאיפשר עליה על כל אוטובוס ורכבת בחינם והצרה הכי גדולה שלי היתה לחכות לאוטובוס עמוס חיילים בבאר שבע בדרך לשבת של שלום בירושלים.

עם הערגה והנוסטלגיה לחווית הנסיעה באוטובוס, מצאתי את עצמי השבוע לאחר מסע שכנוע של אבא שלי "את נוסעת כמו מלכה, יש לך נהג פרטי, הרבה יותר בטוח…." נוסעת באוטובוס לחיפה. לא, לא קרה כלום למאזדה שלי, היא נשארה בחניה ואני החלטתי שהרבה יותר קל ונוח בתחבורה ציבורית. ובאמת, ההתחלה היתה מלאת חן. אחרי שהחמאתי לנהג על הרשת האלחוטית החדשה שיש באוטובוס (הוא עדכן אותי בחיוך שכבר 4 שנים יש בכל הקווים WIFI) וניהלתי שיחה מרתקת עם חייל מודל 2012, התחיל גשם. מבול שהביא לארבעים דקות איחור שהפכו את הנסיעה לחיפה למסע מתמשך.

"לא, לא ידעתי שיש שתי תחנות מרכזיות בחיפה" אמרתי לנהג שהוריד אותי אי שם בלב המפרץ כשחפצתי להגיע למרכז הכרמל. ובעודי מפתחת בדימיון אפליקציה משולבת WAZE ואתר אגד חיכיתי לי תחת מטריה אחת בשיטפון החיפאי. הידיד שאסף אותי הוסיף עוד מטר ברכות על שחצה לכבודי את מנהרות הכרמל. אני החלטתי לשיר. תמיד עדיף לשיר, גם כשמפלס המים חצה את מפלס המגפיים. מלכה או לא מלכה?

אחרי 4 שעות התחילה הדרך חזרה. הפעם האוטובוס מתל אביב לירושלים. לאבא שלי, בדיוק כמו בצבא, אני מתקשרת חצי שעה לפני והוא מחכה ומצפה בכניסה לתחנה. "כמו מלכה" נסעתי, אך חזרתי כאחרונת החתולות. ספוגה במימיו של הגשם החיפאי. עם זאת, הבנתי שלפעמים טוב שההגה בידיים של אגד- אני בשיטפון הזה הייתי עוצרת בצד ומתחילה להתפלל לאל שיפסיק.

ביציאה מהתחנה המרכזית בירושלים מתנוסס הכיתוב "אם אשכח ירושלים תשכח ימיני" ואני תוהה איך אפשר לשכוח את התחנה המרכזית מלאת זיהום האוויר, את הפקקים ביציאה ובכניסה לעיר, את הר המנוחות גבעת שאול שניפרש על הר שלם ומזכיר שהגעת הביתה. מי יכול לשכוח שהגעת לירושלים כשהתחנה מלאה בבני ישיבות. לתל אביב בטוח לא הגעתי. השלט המקביל בעיר החטאים הוא בר רפאלי בקמפיין האחרון של אחת מחברות האופנה. כל עיר והדרך שלה להחזיר שוכחים אל הכרך. טוב שההגה בידיים של אגד וטוב עוד יותר שאני אחת לארבע – חמש, שנים מגיעה לביקור. לתל אביב אני נוסעת מחר עם מאזדה והאהוב WAZE, נהגי כביש 1 – יש למה לצפות!

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “טוב שההגה בידיים של אגד?

  1. ש.
    רק עם אופנוע…
    אפילו בחורף.
    נסיעה קצרה בעיר עם הרכב ואני כבר מתגרד!
    חג שמח ויבש.
    ש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s