העיקר הבריאות, והאחיות.

חניית נכים בקופת חולים. עד עכשיו אני מרגישה קצת לא נעים שעמדתי בה. עם מנוע דולק ואורות מצוקה (באמת). פתאום מישהי מאחור שאלה אם יש לי תו. לא מודה, באסה, אין חניה. מזל שאין לי תו. זה התו היחיד שאני אמביוולנטית לגביו. מחשבה מביכה. בינתיים הוא בפנים, לוקח הפניה למיון, מה לא עושים בשביל חברים, כבר אמרנו?er

תאונת דרכים, קלה ביותר, עכשיו קצת כואב הגב, גם קצת הראש. ההיסטריה שלי מתחילה מהטלפון "אתה חייב ללכת למיון, בשביל השקט הנפשי". השקט הנפשי שלו וארבע שעות מהחיים שלנו. כמו כל דבר בחיים, גם להגיע למיון צריך לדעת מתי. "שביתת אחיות שלום, כאן המזכירה הרפואית, איך אני יכולה לעזור?"

הבניין הנוצץ נראה כמו מוזיאון מבחוץ, בבחירה בין בניין אריסון לבניין עופר, הלכנו על עופר (גרף המניה עלה, אני מניחה, עם כניסתנו). איכילוב נשאר שם סתמי. ארכאי. (בכל זאת רק סגן ראש העיר ויו"ר הועד המנהל של בית החולים, אבל מי סופר?). בלובי הכניסה פסנתר כנף שחור, חנוכייה גדולה מוארת, ברגע הראשון אתה לא בטוח אם לא נכנסת לקאמרי בטעות.

המיון כמרקחה. אנשים מתרוצצים, אחיות מחוסרות שינה, רופאים במרתון וחולים שמבחינתם זה היום הכי דחוף בחייהם שומעים את אות ההרגעה "נכנס מקרה באמת דחוף" (בלוחות זמנים רצתה לומר האחות "יש לך פה עוד 3 שעות בשקט). מרגע חציית המיון כל מחלה הופכת דחופה, כל כאב הופך "בלתי נסבל" וכל מבט הופך מיואש הרבה יותר. רק כשאתה נכנס פנימה אתה מבין כמה טוב שם בחוץ.

בחצי השעה הראשונה האשמתי את שביתת האחיות עד ש"אחות מנתבת" הסבירה לי שדווקא היום רגוע, "כולם יודעים שיש שביתה, אז לא באים". בליבי ברכתי "על הניסים" והמשכנו אל דלפק הקבלה. בבדיחות הדעת, בעוד ידידי מתלבט בין כאב הגב, לכאב הראש, לתשישות הכללית מהתאונה והמיון ביקשתי בשקט "רק אל תחזירי אותנו למיון, בטח נהיה שם שנה…" והיא במבט מחויך השיבה, "אל דאגה, אתם ל'מיון מהלכים' ". מיון מהלכים (מלשון הולכים על שתיים) בשונה מהמיון האמיתי מיועד לחצי חולים. יש בו חצי מכמות האחיות, המון עיתונים, פינת קפה מושקעת ושקט. זה מיון לכל אלה שיכלו לוותר אבל החליטו לבוא. מסוג האנשים שיחזרו לוודא מספר טלפון, שילכו לרופא לקחת יום חופש על צינון, אלה שאין להם שום בעיה, הם רק באים לוודא שאכן אין להם בעיה, אחרת הם לא יירדמו בלילה.

בתי חולים עושים לי תחושת 'אורי כדורי', אני מצמצמת את עצמי למצב מינימלי, מנסה לא לגעת במיטות, בכיסאות ובכל מה שיכול לספוג חיידקים. זה סוג של מחלה "אסטניטיס", עובר בתורשה. ילדות תנועת נוער מציעות סופגניות. סוף. סוף סופי בהחלט. לא תודה, אני בדיאטה.

מדדים, המתנה, רופא, המתנה, כדור, המתנה, צילום סיטי, המתנה, המתנה, המתנה, רופא, המתנה, חולה שנדחף, המתנה, סינון קללה עדינה, המתנה, רופא, פקידת קבלה, שחרור, גשם בחוץ, קר, נשימות של אוויר אמיתי, בריאות. אפצ'י, בטוח נדבקתי שם באיזה וירוס….

גיליון שחרור:

1. 3 ימי מנוחה לידיד (אני בפגישה מחר ב08:00)

2. אחיות בתי החולים באשר הן (וגם האחים) – ליבי איתכן, אתן מחוללות ניסים כל יום ומשאירות אנשים בחיים. כואב אבל אמיתי.

3. דר' האוס קיים רק ב-VOD. וחבל.

4. העיקר הבריאות, והצחוק. בסדר הזה.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “העיקר הבריאות, והאחיות.

  1. ש.
    אסותא, תרתי משמע…
    בדיון אתמול בפורום י-ם לביואתיקה בנושא הסכמה מדעת/מודעת, מככב הפער בין הרפואה הפרטית והציבורית, בין מה צריך לבין מה שיש, בין חברים לבין כל ישראל.
    אחים ואחיות, המצב חמור.
    עדיף להיות בריא.
    חג שמח
    ש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s