המדינה שאחרי מדינת תל אביב

איפשהו בצומת בית ינאי, היו צריכים לעשות עמדות בידוק ולבקש דרכונים. בחותמת היו צריכים להחתים "מדינת ישראל". במדינה הזו זרים כמו "פוזה", "ציניות" ו"צו האופנה" הם מחוץ לחוק ולכן צריך להזדכות עליהם. יש עמדת איסוף בקניון M הדרך. לעיניים שלי קשה קצת להתרגל שאין בנייני זכוכית, והאורות המרצדים היחידים נשקפים כשהשמש מרקדת על חוף הים בבית ינאי. לשמש קורה שם משהו, היא מוציאה שקיעות אחרות, כאלה שמאלצות אותך לעצור הכל ולהביט. האנשים הולכים שם לאט יותר, אין בעיות חניה, כשרואים ירוק קצת יותר קשה לצפור.מוזיאון חיפה 151212

חיפה, עיר בלי תחתית ובלי שום רצון להיות משהו אחר חוץ מאותנטית, מכילה ושל כולם. יהודים, ערבים, באהיים. מי שבא, ברוך הבא! על באמת (לא כדי שיהיה מה לשים ברשת החברתית כסיסמא). משם המאזדה שלי משייטת עד כפר תבור. זוג חברים שהעלו השנה את הסטטיסטיקה של ההגירה השלילית מירושלים ועברו לגור בבית מהאגדות (כזה שבתל אביב היה מנת חלקם של האלפיון העליון).

בדרך עברתי במשתלה, לקנות פרחים. המשתלה היא הAMPM של הצפון. אפשר לקנות בה מחלב ועד ממטרה. 20 דקות שיחה עם בעל הבית. חצי בעברית, חצי בערבית וחצי בתנועות ידיים. מזבוט, באמת מזבוט. הבטחתי שאבוא לבקר שוב. בAMPM עושים טובה שנותנים לי שקית. כאן שני אנשים עזרו לי לסחוב עציצ(צון) לאוטו. מומטאז, לא סתם מזבוט!

ובכפר תבור (סוף העולם שמאלה, פינה שניה ימינה, כשאין כבר אף מכונית לידך ימינה, בכיכר שעוברות בה כל השנה 2 מכוניות במקביל הגעתי ליעד). שבעה חדרים, קמין באמצע הסלון, שתי בנות מקסימות ושלישית בדרך. עולם הרווקות התל אביבי מתגמד פתאום ואני כבר יוצאת בהצהרות "תשכירו לי חדר" ו"יש פה מגרשים למכירה?" ארוחת שיש חמה, ביתית, לא 'שולחן', לא 'רוטשילד קיטשן', לא 'חדר האוכל'. מטבח אמיתי של בית אמיתי. מדהים כמה הדשא של השכן ירוק יותר, תמיד (במקרה שלהם זה נכון על באמת, בגינה המהממת יש כמויות של דשא ירוק וזוהר בעוד הדשא היחיד שיש לי עולה עשרה שקלים ל-20 גר' – עשב החיטה בתמרה). הם חיים בהילוך אחר, הילוך של אפיית לחמניות בבוקר, ארוחות ערב הומייד, שינה בעשר בלילה, טיולים בגנים ירוקים ושקט. הילוך אמיתי ואנושי שאני יכולה רק לקנא בו, וקנאה, כאמור לא בריאה לעור הפנים.

שש בבוקר השקמה, ילדה רוצה שוקו, פאזל, לצחצח שיניים, שוב שוקו בעצם מילקי, עכשיו גינה, עכשיו מים, תיכף פיפי. געגוע לדירה פלורנטינית קטנה שרק לי יש מפתח אליה. פחות מעשרים וארבע שעות של ירוק ושקט שהצליחו להוציא ממני מחשבות על וילה, בעל, ילדים וכלב (אפשר לשנות את הסדר, תלוי מי קורא…). איזו מחשבה סוררת אפילו הרחיקה לכת והעלתה את התהייה "למה כפר תבור ולא חוף אכזיב לדוגמא?" אבל המצפון התל אביבי החזיר אותה בנזיפה, כי לא זיהה את היעד ב-GPS שנחרד לנוכח המרחק.

החזרה מכפר תבור לחיפה מילאה את האינסטגרם שלי בעוד כמה תמונות עצים, עצים עם עננים, ים-שקיעה-ענן, ענן ושמש כשברקע ציפורים, ציפור על רקע הים והשמש. מי יאמין שהעברתי סופ"ש שלם בניכר בלא תיעוד מתאים?

ומחיפה, הרכב נכנס למצב אוטומט, המחשבות כמו העננים הצפוניים מתפזרים לאיטם, עם הכניסה לטווח הקליטה הטלפונים של אנשי המרכז מתחילים להתקשר. הדרך משם למסיבת הבנות אצל אחת מחברותי די קצרה, נר שמיני של חנוכה ונס פך השמן עם פיצה (ממש לא הומייד) ויין משובח שלא נגמרו. עשינו לק, אמיתי בשטחיות של האמת. ברקע מתנגן לי שלומי שבן עם 'עברנו לצפון'. הצפון היחיד שהוא עבר אליו הוא צפון תל אביב. הכל יחסי כבר אמרתי?

ביקורת הגבולות החזירה אלי את המעיל מחנות המעצבים, הציניות שהתאווררה ליומיים ואת גאוות היחידה. בצפון של דרום תל אביב שקט, בית, חנוכיה דולקת. האזרחים של מדינת תל אביב, אלה שחיים בין גדרה לחדרה, צריכים לנסוע קצת יותר לחו"ל. לא חו"ל של נמל התעופה, עם רותי והדיוטי,  אלא חוץ לבועה. במקום בו קיימת אמת, פשוטה ונקייה, בלי הרבה עטיפות. קוראים לה המציאות. חיים בה די הרבה אנשים.

בלי שום ביקורת רק על הפוסל במומו. כנראה שפשוט קיבלתי חזיון עתידי לעוד 5-6 שנים. ידוע שניסים מתרחשים בחנוכה. אשרי היוצא לעולם הגדול, אשרי החוזר לביתו הקטן. כבר מתגעגעת.

* התמונה צולמה בכניסה למוזיאון חיפה, תערוכה של אמנות מודרנית מיפן. מתגעגעת 2.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s