מסכות

אווירת החג הזה מגיעה חודש לפני עם הריח המתוק של אוזני המן (זה קצת כמו הסופגניות של חנוכה אבל בגרסה משמינה קצת פחות). חודשיים לפני הפור, מתחילות האמהות לתפור, והיצירתיים לחפור. הדיון בסוגיה "מי אהיה השנה" (בה אני שותפה פעילה יש לציין) היא אחד הפלאים הנשגבים מבינתי. שהרי אנשים משקיעים בהכנה לתחפושת השנתית הרבה יותר שעות מאשר לשאלה מי אני ולמה אתחפש במהלך השנה כולה. קל יותר לחשוב מחשבות קצרות טווח שכוללות מסיבה רווית אלכוהול, בדרך כלל עם מוזיקה רועשת ואורות מרצדים, נעים יותר להתחפש כך. על הסקאלה שבין יצירתי ליצירתי מדי, מושקע או אביזרים, יפה וחשופה מול חסודה ומקורית אנחנו הולכים כנראה כל השנה, פורים רק מעצים ומדגיש את הדברים.

masc

ונהפוכהו מאפשר להוציא החוצה משאלות חבויות, רצונות כמוסים וגם סתם מחשבות מצחיקות שמצטברות לאורך השנה כולה ובאורח החיים הרציני שלנו קצת קשה להוציא החוצה. ושוב הסקאלה: מצחיק או גרוטסקי, קיטש או מקורי, מתאים לי או למישהו אחר. והפור, הפור שחוזר כל שנה, ומחייב לקבל החלטות. בין כיפורים לפורים, ומפורים לכיפורים עוברים 365 ימים של חשבון נפש על הסקאלות האלה, בכל בוקר נשלפת מסיכה חדשה, לפעמים אנחנו אפילו לא יודעים שהיא תחפושת. שני חגים הפוכים כל כך עם שם כה דומה. מי מסתתר מאחורי המסכה?

גן יעל, אני בת חמש. חודשיים לפני פורים. אמא ואבא לבת יחידה, מהסוג שלהוריד את הירח קטן עליהם במשימות לביצוע. שאלו למה אני רוצה להתחפש. רמזור אמרתי בהחלטיות. איך אמרתי רמזור אין לי מושג, אבל האור הירוק בדרך לחקר התחפושת כבר נדלק ואני ואבא בתצפית צמתים, מתחילים לחשוב איך בונים רמזור. מעגל חשמלי, גרביונים בצבע כסף וצלחת כחולה עם חיצים (ושני חורים לעיניים) הפכו להיות חברי הטובים ביותר. הקונסטרוקציה נתלתה עלי בעזרת רצועות של תריס (אלה שהיו בצד של החלון לפני שהתריס הפך חשמלי). הגעתי לגן מאושרת. היו שם כל כך הרבה מלכות ורודות, נסיכות זהובות, רמזור לא היה שם. ההתלהבות מזה שהרמזור פעל באמת (ובאופן מפתיע בלי שאתחשמל) היממו את ילדי הגן כולם. במסגרת ההתעניינות ברובוטים ובמעגלים חשמליים הפכתי לאטרקציה הכי שווה בעיני הבנים של הגן. בעוד הנסיכות הורודות שלחו לי מבטי נאצה מארגז החול, אני העברתי הרצאה מלומדת לכל הבנים על מעגלים חשמליים, ונתתי חופשי סיבובים להפעלת המנגנון (היום הרמזור הזה נשמע לי די פרובוקטיבי). חבר לא יצא מזה, כמה אויבות בורוד וזהב כן.

הגננת, נשארה ללא מילים (זה היה אחרי העוגה של גיל 4 שלא נכנסה בדלת והספיקה לילדים, לאחים של הילדים ולכל הורי הגן). בת יחידה כבר אמרנו? (מהמסכה הזו קשה מאד, עד בלתי אפשרי להיפתר, ואולי טוב שכך). התום והתמימות של התחפושת התחלפו בעצבים כשהייתי צריכה לשבת בשעת ריכוז (אין את זה לרמזורים בחיים האמיתיים) ואחרי שהתאפקתי יום שלם (בכל זאת רמזור).

להתחפש לרמזור בגיל 5 זה אחד הדברים שדנים עליהם עם הקאוצ'ר באריכות בגיל 28, קוראים לזה הטבעות ילדות. וזו חתיכת הטבעה. איפה פרויד כשצריך אותו?

מאז אותו מרד פמיניסטי שהפך אותי לרמזור, אני לגמרי בתלם כבר די הרבה שנים, בוחרת כיאה וכנאה לבת ישראל דמויות נשיות למהדרין (סינית, קרואלה דוויל, מנהלת קרקס) רק נסיכה לא הייתי אף פעם. כנראה בגלל ההטבעה של המבטים של הנסיכות מארגז החול. פגשתי אותן במסיבה לפני יומיים. היום הן מיני מאוס (שמלה שחורה אוזניים זנב), נמרה (שמלה שחורה אוזניים זנב), וטינקרבל (שמלה שחורה, אוזניים זנב וחבר חתיך).

חג שמח!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s