עם 364 ימים בשנה אני חיה טוב. עם היום הזה קצת קשה לי. 364 ימים אני מרגישה נשית ומוכשרת, יוצרת, יוזמת, יודעת, אישה, את יודעת.. היום לא. לכבוד היום הכי לא נשי עשיתי היום את המעשה הכי סטראוטיפי, סידרתי את הארון שלי. במסדר עלו כמה עשרות זוגות נעלים, ערמות של תיקים וכמויות של בגדים שיצרו הר צבעוני על המיטה. אחרי שעה של קיפולים הבנתי מה מקור הברכה 'ברוך שלא עשני אישה'. לא פשוט, ולא קל. מודה. אבל בתור אשת חייל המשימה הסתיימה בהצלחה והכוחות שבו הביתה בשלום. הפייסבוק לעומת זאת חוגג. החל מהערות בסגנון "זהירות בכביש- יום האישה היום" ועד פמיניסטיות ששולפות את התותחיות הכבדות (וירג'ינה, ואגינה ועוד ו'ים למיניהם), הכל תקף היום כל עוד הוא לא כולל ז'.

הו' שלי, מיד אחרי הקיפולים והספונג'ה (מי אמר יום האישה ולא קיבל) היתה ויקיפדיה. זו נתנה סקירה היסטורית מנומקת למקורו של היום. מסתבר שאי שם לפני למעלה מ-100 שנים נחוג יום הפועלות הבינלאומי אי שם בארצות הברית. אז, היה זה פלא שנשים יוצאות לעבוד. מוזר, חלפו מאה שנים ויש עדיין כאלה שמרגישים את הצורך לחלוק כבוד לנשים על דבר שהוא לכאורה ברור ומובן. וכאן מתחילה הבעיה שלי עם היום הזה, למה בחברה מודרנית בה שתי נשים מתמודדות על רשות הממשלה, קורס קציני מטה הוא בעצם קורס קצינות והחוג לפסיכולוגיה הוא תינוקיה עם המון אימהות צריך את יום האישה?

רגע לפני שפמיניסטיות זורקות לי עגבניות על החלון, מתקנות לי את הפוסט לדו לשוני ודו מגדרי, ושולפות סקרים על אפליה כנגד נשים אני מציעה לבטל את היום הזה ולהתחיל להתייחס בשוויון אמיתי לנשים. כי כמו בהרבה תחומים בחיים גם כאן,  אין צורך בדיבורים (ובהחלפת הדודל לפרצופים מעוותים של נשות חייל שלא היית רוצה להיות חברה שלהן) יש צורך בכמה מעשים מידיים. ולא, אני לא בעד אפליה מתקנת (כי מתקנת ככל שתהיה היא עדיין אפליה), אני בעד חינוך, מחדש כזה שכבר בבית הספר מסביר לילדים ולילדות שהם  קודם כל  בני אדם. בני אדם שווים. בני אדם שחיים במדינה מודרנית, בשנת 2013. בקורסים למתקדמים יספרו לילדות והילדים שהסיסמא (של ההיא עם הבנדנה האדומה וחולצת הפועלים) שצועקת מהכרזות WE CAN DO IT, איך לאמר, כבר לא ממש רלוונטית. ברור שאנחנו יכולות לעשות את זה. השאלה העדכנית היא WHAT DO WE WANT TO DO . השאלה הזו מניחה בבסיסה שלנשים וגברים יש את היכולת לבחור, ומתחילה באמונה בסיסית וחשובה שמותר לי ומגיע לי להגשים את עצמי. התובנה הזו חוצה מגדרים, גילאים וסקטורים בחברה. עכשיו רק צריך להתחיל להאמין בה… והיופי באמונה היא שכמצליחים לראות את השינוי בראש, יש אפילו סיכוי שאפשר להפוך אותו למציאות…

להאמין שאפשר להיות קרייריסטית או אמא למופת או גם וגם (כל אחת והאמונה שלה וכולן צודקות). להאמין. ולהפסיק להעלות סטטוסים שמעצימים את כותביהם (במקום את האישה) ולעשות מעשים חשובים שיגרמו לאלה ואלו שעדיין לא מאמינים (ומאמינות) – להאמין!  ואיך גורמים לאדם להאמין? מראים לו שאפשר. מעודדים אותו, מספקים לו תנאים ועוזרים לו, יש דוגמא נפלאה של מפכ"ל המשטרה מהבוקר (ולא, לא שומרים משרות "אפליה מתקנת" ככה התופעה נשארת וכלום לא משתנה)

ומה עם כל הנשים נפגעות האלימות? מה עם האפליה בשכר לנשים? מה עם הערות סקסיסטיות? צריך לטפל בהם בחומרת הדין. באלימות כמו שראוי לטפל באלימות מול כל אדם. בשכר להשוות אותו ולהפסיק לחשב נקודות מס במתכונת ימי הביניים וההערות? על חלקן לחייך ולצחוק, על חלקן לענות בתקיפות וברצינות ומחלקן פשוט להתעלם (קוראים לזה לחיות את החיים).

עכשיו אני הולכת לעשות לק, לקרוא לאישה ולחכות שיגמר היום הזה, ונוכל לחזור לשגרה. השגרה הברוכה בה אין שום צורך להזכיר למישהו מהו כוחה של אישה. שבת מלכה!

* התמונה בחסות אחד מיקירי הפייסבוק שלי, הגרסה הגברית של זה: "כשהמים חמים הנקניקיות צפות", פייר לפעמים עדיף להיות תיון.