אנחנו אוהבים שאוהבים אותנו. אוהבים שמורידים את הג'קט ומרגישים בבית. אוהבים מחמאות, אוהבים חיוכים, אוהבים סחבקים. אוהבים שמישהו מעז לקרוא לכבוד נשיא המדינה 'אחי'. אוהבים שמדברים אלינו בעברית (או עברית אובמית), אוהבים להשוויץ בכיפת ברזל או במגילות הגנוזות (שניהם מייד אין ישראל בהפרש של 3000 שנה). זה שלנו. אוהבים פתאום את הילדים היפים של ראש הממשלה, אוהבים את שרה (רק לרגע). אוהבים את ירושלים, ואפילו מוכנים לסבול בהבנה את המצור (שהרי מה הם שלושה ימים של כבישים סגורים מול המצור ב-48). אנחנו אוהבים לאהוב. ואוהבים שמחזירים לנו אהבה. את זה לא המצאנו (למרות היותנו סטארט אפ ניישן), זה מייד ביי גוד.

בארבע השנים האחרונות היינו עסוקים בצורך שגם הוא (הנשיא השחור, השונה כל כך מקלינטון ידינו) יאהב אותנו. עסוקים כל כך בלגרום לו לאהוב שפספסנו את הסיכוי הקטן שהאיש הזה בא מאהבה. שכחנו שאי אפשר לעבוד עליו כשמדברים על מיעוטים או קבלת האחר, שכחנו שאי אפשר לעבוד עליו כשמדובר בלהגשים חלום ולהפוך את הבלתי אפשרי למציאות. רק רצינו אהבה. אהבה שלא תלויה בדבר, נגיד כמו להגיד בעברית לדור העתיד של ישראל "אתם לא לבד". ולהבהיר שהדיון אם יש או אין מדינת ישראל כבר לא בתוקף. אובמה חי את מה שאנחנו עוד מפחדים לחיות: מדינת ישראל היא עובדה קיימת. אין שאלה בכלל בזכות לקיומה או ביכולת ובצורך שלה להגן על עצמה.

בשלושה ימים (שעוד רבות ידובר בהם) גרם לנו אובמה להרגיש קצת יותר בוגרים ועם קצת יותר אחריות. כאילו אמר "הלו, בסדר, הבנו, מדינה קטנה, רק בת 65 שנים אבל, תתבגרו באמא שלכם! אנחנו אוהבים אתכם, הכל טוב, כל כך אוהבים שכותבי הנאום שלי עברו על הפרקים האחרונים של ארץ נהדרת, החזירו לרגע את שרון לחיים ואפילו מקבלים בחברות את זה שהנשיא שלכם לקח לי את היין מהיד. אחי, כבר אמרתי?" רגע לפני חג החירות הוא הוציא מבית עבדים את כל הערכים שנשכחים פה מדי פעם. הוא דיבר על חירות וצדק, תקווה ושלום, הוא דיבר על אחריות (גם אצלנו מדברים על דברים כאלה בשבועות האחרונים, רק שכאן זה התקצר לשתי מילים: שוויון ונטל). הוא דיבר על הרבה דברים שלפעמים קצת קשה לנו לשמוע, הוא דיבר אמת. לא היו שם ימין ושמאל, גם לא הרבה פרקטיקה, אבל היתה מנהיגות ותקווה וחזון, ואלה, איך לומר נדירים במחוזותינו. הוא דיבר, מתוך התובנה שמילים נוטעות מחשבות ומחשבות מולידות מעשים. הוא דיבר לצעירים, אלה שהעתיד עוד לפניהם, שהלוח שלהם חלק משריטות ואכזבות ונסיונות שכשלו. דיבר קצת כמו ילד, מותר לו, בכל זאת הנשיא של USA.

ואנחנו, העם היושב בציון התאהבנו. התאהבנו בחיוך, בדיבור, בהליכה, התאהבנו בעיקר בזה שיש מישהו שיכול לדבר איתנו "דוגרי", בשפה שאנחנו מבינים. לרגע אחד היה נראה שהוא ישראלי של ממש. ואנחנו אוהבים ישראלים- כבר אמרתי?

ומחר, הוא יחזור למישל (היז לאב). וישאיר אותנו פה עם הפוליטיקה החדשה שלנו, ועם התיק הזה של הפלסטינאים שהוא לא מעמיס חזרה לוושינגטון, ועם התובנה, שאנחנו אולי לא לבד, אבל אנחנו חייבים לעבוד על ה"ביחד". הוא הגיע כדי לקחת את כל התירוצים שלנו, לנפץ את תחושת הקורבן והמורכבות ולהחזיר אותנו להיות קצת יותר "דוגריים" בעיקר עם עצמנו. ואנחנו, שקצת התרגשנו, קצת התאהבנו וקצת התבלבלנו… קצת הרגשנו לא נעים, אבל גם שמחנו, קצת הבנו שאוהבים אותנו, ומקבלים אותנו כמו שאנחנו, הרגשנו שבאמת YES WE CAN, ולא כל כך ידענו מה לעשות. אז החלטנו למחוא כפיים. שלושה ימים ברצף, מחיאות רמות כאלה. מחיאות שישקיטו רק לרגע את התובנה שזה בידיים שלנו (המחיאות והמעשים), ושכדי שיאהבו אותנו אנחנו צריכים להחליט לאהוב. זאת החלטה, לא יותר מזה. והיופי, הוא שלא משנה מתי, יש לנו את החירות והחופש לבחור להתחיל.

לשנה הבאה בירושלים! שלושה ימים של רוממות רוח לאומית שכזאת שווה הכל!