האמת שהיה קצת קשה לתפוס אחד כזה, בעידן בו כולנו חכמים, כולנו מחוברים וכולנו יודעים את התורה (וגם אם לא, אנחנו במרחק נגיעה מויקיפדיה ויתר מאגרי המידע הגדולים בעולם). קצת קשה לתפוס אחד שישב היום בערב ויקרא את הספר המופלא הזה, שקוראים יהודים בכל העולם כבר 3500 שנים (או 3200 תלוי את מי שואלים, במסגרת החירות לבחור היסטוריה), שיתפלא באמת כשיקפצו מהדפים דם, צפרדעים, כינים. קשה למצוא את אותו תם מודרני שיתפלא על באמת כשמגיע הקטע המפחיד עם עמוד האש, והמצרים שטובעים בים. קשה למצוא איזה תם כזה שישא עיניו בפליאה כשמדובר באותות ובמופתים. שהרי מה היא 'יד חזקה וזרוע נטויה' לעומת פרק 9 בתשיעילוגיה של הרי פוטר?

קשה למצוא תם, שישאל 'מה זאת?'. קשה להיות תם בעידן של מהפכה של מידע. כשהכל כל כך זמין, אין טעם לשאול. כאילו בכל יום מקל הופך נחש, הים נפער וההרים מתחילים לרקוד. מי צריך מדע בדיוני כשיש הגדה של פסח?

ואם פוסחים שניה על הציניות, וחוזרים לסיבה שלשמה נתכנס עוד שעתיים בליל הסדר (מעבר למשימה הפרקטית – זו של הבן החכם: לאכול, לשתות ולענות לשאלה: "מתי את מתחתנת?") התם מייצג את האמת שמאחורי "והגדת לבנך". הוא, שבעיני הילד שלו, בפליאתו מן העולם מחייב אותנו לספר בפליאה ובסקרנות את סיפור המעשה כאילו ממש שלשום יצאנו ממצריים. וכנראה שבתום הזה טמון הסוד האמיתי, כי רק החולם, המתפלא, זה השואל 'מה זאת?' (ובעידן המודרני: 'איך זה עובד?', "למה זה פועל כך ולא אחרת?", "איך אפשר לעשות את זה בצורה שונה, טובה יותר?') הוא שמאפשר לנו להמשיך ולספר בסיפור יציאת מצריים בכל דור ודור (הוא גם זה שמפתח את דור 4 ו-5 של התפוח המודרני).

אותה התפעלות של ילדים, עם עיניים בורקות כאלה, היא החירות האמיתית בעיני. וכשכל אדם מרגיש עצמו כאילו ויוצא "ממצרים שלו" אל אותה חירות נשגבת, מן הראוי הוא שישאל מה גורם לעיניו להבריק כמו עיניו של אותו תם. הקסם טמון שם. הרי פוטר ומשה גילו אותו מזמן. וכשיש ברק בעיניים, מתרחשים ניסים!

חג חירות שמח!

*********

אלתרמן כבר קרא לו אחד תם, הרבה לפני. ומילותיו כנראה היו חדות ומדוייקות הרבה יותר, זה היה כשהמדינה היתה בת שלוש, גדלנו, אך התם נשאר מצרך נדיר…

תם קשה למצוא, מזל שאת אלתרמן פשוט יותר לחפש בגוגל….

אחד תם/ נתן אלתרמן

אֶחָד תָּם

הַמִּין הַזֶּה אָפֵס. כֻּלָּנוּ חֲכָמִים.

אַךְ כַּנִּרְאֶה הָיָה זֶה לֹא מָשָל שֶל סְתָם.

כַּיּוֹם אוּלַי קָשֶה בְּכָךְ לְהַאֲמִין

אֲבָל הָיָה אֵי פַעַם אֶחָד תָּם…

מוּזָר הָיָה הָאִיש. כָּל עַם יוֹצְאֵי מִגֹּשֶן

רָאוּ אֶת הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים בְּעַיִן,

רָאוּ אֶת הַמַּכּוֹת וְאֶת נְחַש הַנְּחֹשֶת,

רָאוּ אֶת הֶהָרִים שֶנָּזְלוּ מַיִם –

בָּרִאשוֹנָה הָיוּ עוֹמְדִים כְּנִפְעָמִים

וּמִיָּדָם צוֹנְחִים הַסִּיר וְהַיָעֶה…

אֲבָל חִיש קַל תָּפְסוּ: זֶה טֶבַע הַיָּמִים

זֶה סִדְרָם וְכָךְ נָאֶה וְכָךְ יָאֶה.

אָכֵן מֵעֵת צֵאתָם אֶת אֶרֶץ רַעַמְסֵס

הִתְחִילוּ הֵם תּוֹהִים

עַל יוֹם שֶאֵין בּוֹ נֵס.

אֲבָל לֹא כֵן הָאִיש הַלָּז הָאַגָּדִי

אֲשֶר נִמְנָה עִם בְּנֵי מִשְפַּחַת הַקְּהָתִי.

צָרִיךְ הָיָה לִרְאוֹת אֶת זֶה הַגּוּץ הַתָּם

וְאֶת פִּתְחוֹן עֵינָיו

בְּהִקָּרַע הַיָם…- – –

הוּא כְּנִדְהָם הִבִּיט וּבְעוֹד גּוּפוֹ סוֹמֵר

רַק “מַה זֹּאת?” הוּא אָמַר –

כִּי תָם מַהוּ אוֹמֵר?..

– – –

אַף עֵת הָרִים רָקְדוּ מִנֶּגֶד כְּאֵילִים

אוֹמְרִים שֶהוּא כִּמְעַט יָצָא מִן הַכֵּלִים.

וּשְנֵּי שָרֵי מֵאוֹת אֲשֶר חִלְּקוּ צִיוּד

סִפְּרוּ שֶהוּא דִבֵּר אֲפִלּוּ צִיּוֹנוּת…

אָכֵן, מַה נַאֲרִיךְ מִלִּים מִזַּן אֶל זָן?

תָּלוּש הָיָה הָאִיש וּכְמוֹ מִחוּץ לַזְמָן…

– – אַך אִלּוּלֵא רָאוּ עֵינָיו מַה שֶרָאוּ

וְאִלּוּלֵא יָדַע לִבּוֹ מַה שֶיָּדַע,

קָשֶה לְהַעֲלוֹת אֲפִלּוּ בְהִרְהוּר

מַה שֶהָיָה נִשְאָר מִכָּל הַהַגָּדָה.

(מתוך הטור השביעי, עמ’ 462)