שבועיים לפני פסח מתחילים ניחוחות מתוקים ממטבחים ברחבי הארץ. דודה מרוקאית רוקחת ריבה. הסיר לגדוד, הסינר עוטף אישה עגלגלה במרבית המקרים, מלאה באהבה. ועם ריח הריבה יוצאים החוצה סיפורים קורעי לב על העלייה לישראל (למרות שבמקרה שלי היא נולדה ממש כאן), זיכרונות מארמון המלך (בו עבדו כל יוצאי קזבלנקה ושכיניהם) ומנגינות מבית אבא. חג הפסח בו יוצאים מעבדות לחירות מגיע למעמד הר סיני בסיומו – חג המימונה. לכל עדה יש את חגיה ומנהגיה, טעמי הבית האופייניים לה והלבוש, אבל העדה המרוקאית (והפעם אני חלק מהחגיגה) הגדילה לעשות ביג טיים והפכה את החג לחג לאומי (חלק מפסטיבל חגי האביב והמנגל בואכה יום העצמאות פינת ל"ג בעומר ושבועות).

מנהגי החג פשוטים: בוא רעב, צא מפוצץ, כיאה ונאה להכנסת האורחים במרוקו (או באשדוד, ירושלים או לוד). עוד ממנהגי החג, במימונה התנהג כמרוקני (אל תהסס ללבוש תרבוש, קפטן, תברך במבטא "תרבחו ותסעדו", והכי חשוב, אל תאמר לא, גם לא למופלטה החמישית משוחה בדבש וחמאה מלוא החופן).

לפי אמא שלי, המימונה היא בכלל חג האביב. במרוקו (כשהם לא היו בחצר המלך) הם היו יוצאים ביום שאחרי ערב החג לפיקניק (שהפך ברבות השנים ל"על האש" בגן סאקר). במרוקו, היה דג על השולחן (אותו הקרפיון שממשיך להגיע כל שנה עטוף בפרחים ושלל קישוטים לשולחן של הדודות המרוקאיות שלי, מביט בי בעיניו המזוגגות, מת לאחל חג שמח אבל פרח ציפורן תקוע בפיו), היו גם מטבעות בבצק (שהפרנסה תתפח, היום שינו את זה לקופות של ש"ס בסופר, תופח במהירות רבה יותר) ופולים. פולים על שום מה? חג הטבע, כבר אמרתי? בהמשך סיפורי אמא שלי מסתבר שבמרוקו המהדרים היו שופכים חלב על האורחים (מלווה בברכות מסורתיות ופיוטים כמובן). עצרתי אותה כאן.

השולחן הענק שניצב באמצע הבית מלא בסמלים, מלחש אמונות תפלות, מרובה חמסות וטעמים. חשבו פה על הכל. שיבולים ועלי תאנה, דג מלא פרחים במבט הלום קרב, וצבעוניות אין קץ של דרג'ה וצבעי מאכל, ז'בן וריבת גזר גמדי. אף אחד לא יכול להישאר מלוח, המתוק שולט פה. האורחים בשוק, יש כאן מתוקים שיכולים להספיק לשנה, ויש תמיד את ההיא עם הסוכרת שיכולה להתעלף רק מלהסתכל. ובכל משפחה מרוקאית יש איזה ז'וז'ו, הוא המתנדב התורן להסברים לחברים מהרצליה. בקרפיון הם מאבדים אותו ('למה דג' האישה מתה לשאול) אבל ז'וז'ו כבר באיחולים לחתונה של הילדים (הם בני 4), ולפרנסה (בדיוק רמי פוטר מהעבודה) ולשמחה. הרבה שמחה. וליד ז'וז'ו יש איזו ז'קלין. היא הסבתא תיבדל לחיים ארוכים, שקבועה במימונה כמעט כמו שולחן החג, וז'קלין איך לומר, מדי פעם משחררת קריאת קרב שמחרישה את הבית (בלשון העברית זה נקרא צהלולים, ואני די בטוחה שמי שהמציא לזה את המילה העברית לא עמד מעולם ליד סבתא מרוקנית עמוקת גרון).

והטבע של המרוקאים? לפנק, לפנק, לפנק. המטרה העיקרית: שאף אחד לא יצא רעב. והאמצעים: כשרים כולם. שקדים ואגוזים, דבש וצימוקים, קציפת ביצים מתקתקה ואלכוהול בשביל מצב הרוח. הערב בו כווולם רוצים חבר או חברה מרוקאים מגיע. פתאום אין שיח מכוער סביב עדתיות, פתאום גם הדודה הכי מרוקאית עם הפרצופים שבמבטם השקט מקפיאים את הדם הופכות להיות מושא להערצה ומופת (וזה אכן מופת למלא שולחן חג בעוגיות, ריבות ומרציפנים שזמן הכנתם שווה לזמן הניקיונות של פסח, וזה חופף!). והשירים, הוי השירים. פתאום כל עם ישראל שומע את להקת שפתיים ואפילו גלגל"צ מלמד את השדרנים כמה מילים בערבית מרוקאית ככה בשביל הטעם…

ואם חוזרים לרגע אל המקורות (אלה שנעלמו במעטה המימונה להמונים) יש משהו שמחמם את הלב בהתכנסות המשפחתית לחג האביב, לעיסוק בסימבוליקה הפשוטה שמאחלת פריון, שגשוג והצלחה לבני המשפחה (רק למה הקרפיון למה?) ולחיוכים של הדודה המרוקאית, שמוחקים בערב אחד את העצבים של השנה שחלפה ומקבלים את השנה החדשה (עד המימונה הבאה) בחיוך.

"תרבחו ותסעדו"! (= תרוויחו ושיהיה לכם מזל. אולי אם הופכים את הסדר זה יגיע מהר יותר?)