לתפארת

"את לא עייפה?" אני שואלת, "עייפה היא עונה, בגילי כבר קצת עייפה". ובכל זאת, יפי הבלורית והתואר כבר לא בהכרח מביטים בה בהשתאות, מוחותיהם בורחים ומקלטי מס מחזרים אחריהם לא אחת. ופתאום, להוא יש דודה מעבר לים, וההיא, רק לשנתיים 'רילוקיישן'. והיא, רגישה, היא לוקחת ללב, לא רואים עליה ביום יום, אבל מעבר לקוצים יש נשמה גדולה וגעגוע ליורדים.dosh

"לא נמאס לך?" אני תוהה. "אולי קצת. מהטילים בדרום, ומהמורדים בסוריה. אולי קצת, מהקיצוץ בתקציב, והמיסים ומהחום, גלי החום של הגיל הזה, 30 מעלות באפריל, נו שויין. אולי גם קצת נמאס לשלם חנייה בתל אביב, ושסגרו עוד בית קפה בירושלים בשבת. אולי רק קצת, מזה שנעלמו הערכים ושכסף קונה בני אדם במקום לקנות חפצים. אולי קצת" היא מתרווחת לה על שפת החוף קצת לא בנוח, כשהשכנים במלחמה, היא, איך לומר, כמעט לא ישנה. ולמרות שבני הסביר לה 10 פעמים שהם על המשמר, והיא בעיניים, הגן הפולני שולט בה עדיין, דשנה, אך גם קטנה, ולא עוצמת עין.

וכשהיא נים ולא נים, כך לפעמים, עולים מראות של כל אותם בנים. אלה שיצאו אל הקרבות שבזכותם ילדיה מסתובבים בשקט ברחובות. והיא מתגעגעת, ומוחה דמעה, והיא נושאת תפילה "שלא ילכו עוד לצבא, שלא יצאו למלחמות, שיעסקו בלימודים ועבודה במקום בדפאו"ת" ובכל בוקר היא קמה, עם כל שנותיה, ומשאירה את העבר כי יש עתיד כאן לפניה. והיא צועדת, ודוחפת, ושולפת מרפקים והיא עושה שרירים גם מול איראנים ותיקים. והיא… בסך הכל רוצה קצת שקט ושלווה. רוצה שמישהו יחזיר לה אהבה.

אופטימית סך הכל הגברת. צברית כזאת, לא ממש מגונדרת. לא אכפת לה כל כך מה אומרים עליה, היא גונבת כתום ברמזור, היא גרה אצל ההורים וחולמת לעבור. חברים כמעט ואין לה, מקנאים בה לפעמים, ושכניה, איך לומר, לא ממש נאים. אבל היא מסתדרת, אין תלונות. לא על השכנים אולי קצת על השכנות. וכשהיא מתרגזת היא שולחת ת'שייטת, ככה בשקט כדי להזכיר מי פה שולטת.

"יש תוכניות להמשך?" אני שואלת, עיניה בורקות. "יש עוד פלאים, יש ניסים, יש הפתעות. יש המצאות, ואפליקציות, יש נטל ושיוויון, יש תקווה, ואולי אפילו יצטמצם גם הגרעון", "יש חדשנות, והמצאה, יש חוש הומור, ויש בן דוד בארצות הברית, שבכל מקרה, הבטיח לעזור". "ויש, את החופים של תל אביב, והאוויר של ירושלים ואת הקסם של מצפה רמון ועוד חצי מגרש פנוי מאושר לבנייה בגבעתיים". והיא לא מפסיקה, היא מחייכת "ויש את שמעון, שיחיה, עד מאה ועשרים לפחות. למרות פער הגילאים אנחנו עוברים יחד שנים יפות".

"אז מה הסוד שלך? מה כל הסיפור? תני איזה 'תולדות תפארת' בקיצור" והיא, מחייכת חיוך שובב ולוקחת נשימה, עוברת על הביוגרפיה שנקראת מדינה. חלק מהזמן קורנת, בחלק מזילה דמעה, לפעמים מתרגזת וביתר מתרגשת משמחה. היא כבר ראתה הכל מהכל, ריקודים ברחובות, מלחמות ושכול. היא היתה באנטבה ובכור, ככה סתם, זרקה פצצה, כשבאה לביקור. והיא נוסעת כשיש איזה משבר לחו"ל, מחלצת מצונאמי, רעידת אדמה ומבול. בסה"כ היא טובת לב ומלאה בפאשן, והיא קצת מופתעת שהפאלחה של הקיבוצים הופכת סטארט אפ ניישן. יש לה את זה היא יודעת. גם כשנשות הכותל מנסות להוציא אותה מהדעת.

"אז תכלס", אני מבקשת, "תני איזה טיפ לאריכות ימים",  "חיים" היא אומרת. "מתמקדים בחיים. מתעסקים ב'יש' ולא בחוסרים. וה"יש", כך היא אומרת, עוזר ל-65 שנים להראות קצת אחרת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s