יש איזה משהו בשבוע הזה, שתמיד ממלא אותי בכוח. לא ברור לי אם זה הקיץ שהגיע עם השמש ששוקעת מאוחר, והים שהופך מקום בילוי מועדף, או אולי הסיום של רצף החגים פסח, עצמאות, ל"ג ושבועות שמוציא חגיגיות ושמחה מהבוידעם שנקרא שגרה. כך או אחרת, חג שבועות מביא איתו איזה רוח אופטימית כשהכל בלבן והטבע במרכז העניינים (ולאלה שתוהים על איזה אופטימיות היא מדברת כשהמע"מ עלה ל- 18%, סבלנות).

אז מה כל הסיפור עם החג הזה? נשים בעיקר וגם איזה תיקון לילי. אבל בעיקר נשים.

פרק הפתיחה כולל את מחלון וכיליון (מי אמר ספויילר ולא קיבל) שמתחתנים עם רות וערפה (מואביות רחמנא לצלן). עוברות 10 שנים ולא רק שלא נולדים ילדים לזוגות (רחמנא לצלן 2), מחלון וכיליון מתים (דא… מי יכול לחיות עם שמות כאלה?). בחיים נשארות שלוש נשים רות, ערפה והחמות נעמי. ההתחלה לא מבשרת טובות. נעמי (חמות לא טיפוסית כלל) רוצה לשחרר אותן לנפשן, ערפה מפנה עורף והולכת (היא כנראה הקול השפוי בעלילה) אבל רות מחליטה להישאר עם נעמי ולחזור לארץ יהודה. במסגרת פיץ' השכנוע שלה היא מסבירה לה שלא נפרדים כל כך מהר וכנראה טובות השתיים מן האחת כשמדובר בזמן רעב בארץ. (וכאן אני תוהה, ככה בשקט, איך יכלה אישה צעירה וברת דעת לקבל החלטה שכזאת? איזו בת 36 מודרנית שהיתה חייה בחו"ל עם המשפחה היתה חוזרת מרצונה ויוזמתה לגור עם חמותה בארץ???? נס גדול היה שם, כבר אמרתי?) מכאן ועד המנוחה והנחלה יש שדות ענק ומלקטות, חוקי יהדות בלתי אפשריים שהופכים אפשריים בכוח הרצון והסיפור ובועז אחד (הסבא של הבאבא של דוד המלך). ושוב יש את רות, חצי סיפור סינדרלה וחצי ניקול רידמן עם רצון ויכולת שלא מביישים פלוגת טנקים (וזה בלי שדולת הנשים בכנסת).

ולא, אין זה פוסט על העצמה נשית, אלא על עוצמה נשית. עוצמה שהתגלתה כרגיל, כשיש משבר. עוצמה שיצאה החוצה והתגלתה רק כשאחת הנשים החליטה לצאת מעצמה ולראות תמונה רחבה קצת יותר. עוצמה של תקווה ושל אמונה (ספק באלוהים וספק בעצמן – שהרי אלוהי אלוהייך וזה…). אבל יותר מהכל, קיימת כאן עוצמת המעשה. אם רות היתה מלוהקת ל'דלתות מסתובבות' ההאפי אנד של עם ישראל ומדינת ישראל (עם 18% המע"מ) כלל לא היו כאן (ויש יגידו אז אולי עדיף?)

אז זהו שלא.

מהשדות של בועז נשארו חגיגות שבועות בקיבוצים (אלה שלא הפריטו עדיין), המחולות והריקודים בכרמים ובשדות הפכו מסיבות רוויות בירה אל תוך הלילה וגם נוסף הקטע הלבן (בעיקר כדי שתנובה, מחלבות גד ושאר חברים יוכלו להעלות מחירים בלי שיצאו להפגין לנגדם ברחובות).

ויש, או לפחות כדאי שתהיה איזו רות מודרנית אחת לכל אדם. רות המודרנית שלי היתה דודה רותי ז"ל, אישה מופלאה, שהזכירה ותמיד מזכירה לי מהי עוצמה נשית אמיתית, נטולת מניירות ומלאת רגש ותבונה. היא במעשים שלה הפכה את הבלתי אפשרי לאפשרי. היא הממשיכה של סבתא אדל ז"ל, שהיתה אישה שכנגד כל הסיכויים המשיכה את הסיפור המופלא של רות ונעמי. לשתיהן יש קשר לחג הזה, דודה רותי נולדה בשבועות וסבתא אדל נפטרה בשבועות. הן סיפור החג הפרטי והמודרני שלי. בעוצמתן הן הופכות אותו לעוד יותר שמח ומלא תקווה.

ויש עוד איזה קאטש מודרני (מעבר לזה שעוגת גבינה זה 4 נקודות בשומרי משקל), יש תיקון. וזה לא רק של הדוסים, אלא של כל מי שרוצה לשאול את עצמו מה נשתנה הלילה הזה ומה עוד צריך להשתנות. זה המנוע האמיתי של העשייה, אין צורך לחכות ללכתם של מחלון וכיליון, צריך פשוט לצאת לדרך. המפתחות בפנים.