עד מאה ועשרים – על חולמים גדולים וביקורות קטנות

הם מקדימים את זמנם בדרך כלל. יש להם איזה מצפן פנימי שעוזר להם להבין איך צריך להיות ומה צריך להיות הרבה לפני שה"להיות" מבין מה הולך להיות. הם קצת משוגעים, יש להם שקט פנימי של סלע והרעשים הקטנים מסביב נשמעים להם כמשק כנפי גחליליות. רק סלעים יכולים לעמוד על במה ולשמוע זעקות "לוזר" בלי ללכת הביתה ולא לחזור לעולם. ולפרס יש מזל, כי הכירו בחלום שלו בעודו בחיים (אצל רוב הגאונים והחדשניים באמת רק הרבה אחרי מותם מבינים שבעצם מדובר בגאון). UP

לאנשים האלה יש משהו אחד במשותף. משהו בנפש שלהם מסרב להתבגר. משהו בדמיון שלהם לא נכנע אף פעם למגבלות המציאות. הם קובעים את החוקים בראש ומכוונים את המציאות לפי החזון. רק ככה יכולים אנשים באירופה הקרה, לעמוד על מרפסת ולדבר בקול ברור על מדינת ישראל (שבאותה תקופה המילה חלום היתה עבורה מחמאה).

אבל יש כאלה. שמבינים שאת השנים על הכדור הזה אפשר להעביר תחת הכותרת "טוב" ואפשר "לסחוב". הם בוחרים לחיות. יש להם שיטה מאד מדויקת שלא מאפשרת לייאוש להיכנס אל תוך המערכת, הם לא מאמינים בזה. הם מבינים שזה לא מקדם אותם לשום מקום.

ולכל חולם כזה יש קהילה שלמה של אנשים שזה מאד מפריע להם (כי איך אחרת אפשר להתמודד עם מישהו שבוחר במודע להיות אופטימי?) אז הם מבקרים. הם מעולים בדיבורים ומצטיינים בכתיבה. ויש להם תמיד מה להגיד. רק שהפעם במקום להגיד מזל טוב הם הסבירו למה זה לא בסדר. ולמה ההיסטוריה שונתה ושבעצם המציאות קצת אחרת. ובינינו, אולי באמת יש משהו לא בסדר בזה שלערב אחד עצרה מדינה שלמה והתמקדה בטוב. ובפרגון. זה באמת לא בסדר שברברה הגיעה, ושרון סטון קפצה לביקור, לא בסדר שקלינטון החמיא, והיו לנו גם כמה כתבות בעיתונים שונים בעולם (כולל זה ביפן שיוצא בתפוצה יומית כמו מה שמדפיס ידיעות אחרונות בשלוש שנים) שהחמיאו לנשיא והחמיאו למדינה שהנשיא הזה כל כך אוהב. אנחנו כל כך רגילים לראות כותרת של טנק וכיתוב בשחור אדום IDF ששכחנו שמותר ואפשר ונכון קצת אחרת…

ואולי זה בסדר שהצלחנו לכנס בתוך בנייני האומה כל כך הרבה שמחה והתרגשות וקצת קיטש בערב אחד (בלי איראן, בלי סוריה, בלי ריקי כהן), או יותר נכון עם, ובכל זאת. ערב שלם שמכיר בכל ה"לא בסדר" אבל יודע  ש"החלום הוא ראשיתו של מחר טוב יותר". זה היה ערב של אהבה פשוטה לאדם שהסיפור שלו הוא הסיפור של ישראל. וכשנדמו תותחי הביקורת (על התקציב והמוזמנים, עדי אשכנזי ושיפוץ הביוגרפיה) נשאר מפגש אמיתי בין אנשים, כזה שהוציא דמעות שמחה באולם ומול מקלטי הטלוויזיה. (ואולי בלי שאף אחד ישמע יכתוב איזה מבקר שהיה נחמד ושגם לנו מגיע מדי פעם את טוני בלייר בהשוואה בין המלכה האם לקינג שמעון).

אף אחד לא הגיע לחגוג כאן יומהולדת (כזה שסופר שנים), החגיגה היתה הצדעה לתכונות, ערכים ולאופן חשיבה שהופך אנשים לגדולים מהחיים, ככה אפשר לגרום לרוברט דה נירו, שרי אריסון ונשיא מונקו לעזוב הכל ולהגיע. האיש הזה מכיל בתוכו ערכים של טוב אבסולוטי שנוגעים לכל אדם באשר הוא אדם (גם לאלה שכתבו ביקורת הרסנית ברגע של חולשה)

ואולי בסופו של דבר זה כל הסיפור, היכולת לחלום בגדול (גם על האירוע הזה) ולקחת את סיכוני היום כדי לצפות למחר טוב יותר היא הכוח המניע של האנשים שנשארים ערים כדי להגשים חלומות, והיתר… יודעים לכתוב יופי של ביקורת.

יופיין של ביקורות הוא חיי המדף הקצרים שלהם, הן לא נשארות למחר בו מתחיל להתגשם חלום היום.

מזל טוב כבוד הנשיא!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s