היה שלום סופרמן

זו הייתי אני שהציעה ללכת לסרט. מודה. תמיד אהבתי את האולם הקטן, אם ההוא הגבוה שמתיישב תמיד לפני וגורם לי לצאת עם כאב צוואר, את הילדים שמרעישים בשורה האחרונה. בירושלים יש שני בתי קולנוע שעושים את העבודה וגורמים לצופים להיזכר למה אולי עדיף היה לגור במרכז. ועדיין, יש איזשהו קסם כשהאפקטים של הסערה מגיעים מהגשם שמכה בחוזקה על הגג הרעוע של קולנוע סמדר הירושלמי.SUPERMAN

והרי, זה לא באמת משנה לי, אני נרדמת באופן פלאי באותה צורה בדיוק בדרמת מתח, מדע בדיוני וכל הפקה קולנועית מוצלחת שאינה קומדיה רומנטית. אבל אתמול, אפילו לי היה קשה להירדם. לראשונה בחיי פגשתי בYES פלאנט. נסענו עד חולות ראשון לציון, בהתרגשות דומה להגעה לדיסנילנד, וביראת כבוד כאילו עומדים אנו לדרוך בכנסיית הנוטרדם (הגודל די דומה). בפלנטה של יס יש הכל. להקת קאברים, מסעדות, גלידה ודוכן משקפי שמש פתוח בשבת (לא כמו זה הירושלמי המיותם בואכה קולנוע רב חן בתלפיות)

הכל גדול, הכל קצת מוגזם וזה עוד לפני שהסרט התחיל. ואם להודות על האמת, קצת לא נעים לי לקרוא לסרט הזה סרט. כי זה לא סרט. במסגרת סף הגירוי האנושי שהפך בלתי ניתן להשגה כבר אי אפשר לראות סרט (על מסך קצת יותר גדול מהבית עם בעיות סאונד בהתחלה). צריך משקפי תלת מימד ומסך עצום ווליום שלא משאיר שום אפשרות למוח לברוח. אבל זה לא מספיק. צריך אפקטים (ואם אפשר כאלה רציניים בהם בניינים קורסים, חלקיקי כוכב הלכת קריפטון עפים אליך לפנים וסופת הוריקן מאיימת לבלוע את הצופה). בתוך כל אלה כבר לא כל כך צריך את סופרמן (אבל טוב שהוא היה שם כי הנרי קאוויל פשוט חתיך בטירוף). ויש גם נציגות ישראלית בסרט הזה, האמא הביולוגית של סופרמן שמזכירה בכל פעם מחדש שאחרי הכל אנחנו העם הנבחר, וגם סופרמן (כמו ישו ויתר גיבורי העל, במקור הוא אחד משלנו).

היה שם הכל, הכל חוץ מסופרמן. האיש הפשוט לכאורה שהעיתונאית הפשוטה לכאורה התאהבה בו. ה'לכאורה' נעלם בסרט הזה ונשארו כל הלא לכאורה, בפנים. בעיקר, היו חסרים הרגעים הקטנים האלה וההגיוניים שהפכו את סופרמן לסופרמן בגלגולים הקודמים שלו. הרגע שבו הוא מונע תאונה בין שני רכבים ומציל אמא ובת, הסיפור הקטן על ההוא שרצה לקפוץ מבניין, הבין בזכות סופרמן שזה מיותר וירד מהרעיון, שני החברים שרצו על פסי הרכבת וניצלו ברגע האחרון בזכות החברות וסופרמן. כל הרגעים הקטנים האלה שהפכו אותו לכל כך גדול. ועם הרגעים הקטנים האלה היה חסר עוד איזה רגע גדול בו סופרמן מתאהב (ככה אנחנו מבינים, קוראים לזה להיות אנושי, זה האפקט הכי חזק בקולנוע, בלי להפיל מחדש את חצי מהבניינים בניו יורק)

סופרמן מודל 2013 הוא כל כך גדול שברור לחלוטין שאין שום מצב בעולם שהוא סופרמן. הוא עשה הסווה ועכשיו הוא סופר אפקט. הוא כל כך מתאמץ להיות הכי חדש, הכי מרגש, הכי מהיר, שבשבילי הוא הפך קצת מהיר ועצבני. מדי.

זה סרט חובה (למרות ששעתיים וחצי ברצף הופך את החובה הזו לקצת קשה לצפייה). וחובה לראות אותו בפלנטה של יס (או בכל מקום שבנה 7 קומות כדי שיהיה מקום ל7 קומות של מסך), רצוי עם חברים מחוברים לחיים (או לפחות מהסוג שמסוגל לצפות שעתיים וחצי בקטלוג האפקטים העדכניים של הוליווד, בלי להתרגש מזה שאין תוכן ואחר כך לצחוק על זה) ועם התובנה הברורה שאין יותר גיבורי על, הגיבורים של הזמן החדש הם אנשי הטכנולוגיה.

לואיס ליין, עזבי אותך מעיתונאים, לקריפטון החדש קוראים גוגל.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “היה שלום סופרמן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s