פוסט המאה- מוזה, השראה וצרות אחרות

זה תמיד מתחיל בבהייה בדף לבן. כמו כל התחלה, זה שלב שמלווה בכאב בטן. אתה רוצה להוציא החוצה משהו שעד עכשיו לא היה קיים. למה? ככה. כנראה שזה בטבע שלנו, זה מה שהופך אותנו לבני אדם. אחרת איך אפשר להסביר התרגשות של יוצר מתהליך היצירה? ומי בכלל צריך להסביר? לפעמים כדאי רק להתפעל.INSPARETION

בעידן הטכנולוגי קל מאד להיות יוצר, אתה מעלה כמה תמונות לאינסטגרם, משחרר סטטוס מלא השראה בבוקר ומסיים בפוסט מלא רגש בשעת לילה מאוחרת. עוד רגע לכל אחד תהיה בבית מדפסת תלת מימד וחלומות יוכלו לקבל במהירות וביעילות ביטוי מציאותי.

אבל כאן מגיע הקאטצ'. זה לוקח זמן, וזה לא תמיד קורה, ואולי אפשר אפילו להקצין ולאמר שזה לא קורה לכולם. וגם כשזה כבר קורה, מה כבר אפשר לחדש. לקאטצ' הזה יש שם, קוראים לה מוזה. כבר דובר בה רבות לפני, מהרבה כאלה שהקשיבו קצת יותר ממני בשיעורי תולדות האמנות באוניברסיטה. אני מניחה שנימנמתי איפה שהוא בשלב בו המרצה הסבירה מאיפה שאב אמן זה או אחר את ההשראה שלו. ואלה מילים גדולות לשיעור של שמונה בבוקר באולם 300 מעל פסגת הר הצופים בירושלים. היא דיברה ואני נמנמתי. או שהייתי בדיוק בפגישה צפופה עם איזו מוזה שהולידה שיר או סיפור קצר.

היכולת של אדם לקבל השראה היא בעצם היכולת לדבר עם עצמו. בכל אחד מאיתנו יש איזו מוזה מופלאה כזאת שרק רוצה להתבטא. אצל אחד החברים שלי היא מגיחה בשלל תבשילים מעוררי תיאבון, אצל האחר צלילי הפסנתר מרמזים על בואה והשלישית בעלת ידי הזהב מכינה מגזרות נייר כל כך יפות שזה כואב. פוסט המאה של הבלוג הזה, מספר כנראה את סיפור האהבה שלי עם מילים שהתחיל קצת לפני הצבא, אין לי שום שליטה אמיתית עליו, כשהמוזה משתלטת ורוצה לצאת החוצה היא חזקה ממני. יש לה איזו יכולת פלאית להזיז הצידה את כל שעשיתי ואעשה ולהכריז בקול "אני כאן".

ואנחנו דור הלייק, באמת צריכים את המוזות (כמו אלה שהיו מתפללים אליהם המלחינים הגדולים לפני שכתבו יצירות), כי אין לנו זמן לתת להן להגיע בעצמן. אז יש אפליקציות שמעודדות אותן, כמו פינטרס, אינסטגרם ועוד שלל עיבודים טכנולוגיים ליכולת כל כך בסיסית שטבועה בנו. רק חבל שאין איזו אפליקציה שמזכירה שהשראה נוצרת בפנים (לא צריך עוד שקף השראה בשבילה) צריך רק קצת שקט ומקום ריק (היא אוהבת מקומות ריקים).

וכשהיא מגיעה, אחרי הפחד, וההיסוס, והכן והלא והלמה, היא מביאה איתה אושר. אושר אמיתי כזה, שלא תלוי בכלום, אושר מאושר. של אדם עם עצמו. יש בה קצת קסם בתחושה הזו, היא ממכרת כמעט כמו ספורט ואין בה שום מחשבה. המילים נאלמות אל מולה, התחושות חוגגות בה. היא מלווה בחיוך, קצת כמו זה של אחרי הפוסט המאה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s