הדברים שלא רואים מכאן – פאוזה ירושלמית

זה קצת כמו לבקש מבנאדם לצאת מהקופסא. וכשכולם מחוץ לקופסא, מה למען ה' התפקיד של הקופסא במשוואה הנוכחית של חדשנות ויצירתיות. כשהכל משתנה כל הזמן ומה שהיה נכון אתמול לא בהכרח מדויק היום, אנחנו חיים בתזזית בלתי פוסקת ולפעמים בלי שום יכולת אמיתית לעצור ולהתבונן בתמונה הגדולה באמת. וכשאצלי מתחילה להתפקסל התמונה, אני עוזבת הכל ועולה לירושלים. למה לירושלים? כי לא חשוב מתי, היא מנצחת אותי בטירוף שלה. משהו בקושי המובנה שיש בעיר הזאת ובחרדת הקודש שמהלכת לצידך ברחובות גורמת לי להבין שהמצב, איך לומר, לא כל כך גרוע.. לפעמים, כשהמציאות לוחצת באמת אני לוקחת רכבת. הרכבת לירושלים נוסעת כל כך לאט ומכריחה אותי ליהנות מהנוף שבין העיר הגדולה לעיר גדולה אחרת (שאף פעם לא נראית לי פיזית כל כך גדולה).mifletset

השארתי את המאזדה בתל אביב ועליתי לשאוב קצת השראה. והשראה יש הרבה בירושלים (למי שרק נותן לעצמו את ההרשאה לבהות). לבהות בתיירים שמחכים לאוטובוס, לבהות במוכר הבייגלה, לבהות בבנות האולפנה שבדיוק סיימו את הלימודים. לבהות ברכבת הקלה (שפתאום נראית כאילו היא נוסעת ברחוב יפו עוד מהתקופה העות'מאנית), לבהות באבנים הלבנות, מצהיבות שלא מבקשות, למרות גילן המבוגר, להיות מישהו אחר. האמת מסתתרת ברחובות בעיר הזאת וכמספר תושבי העיר כך מספר האמיתות הנוכחות בה ומזכירות לי שאמת נמצאת בלב ולא מחוצה לו.

כשהגעתי לאוניברסיטה שעל הר הצופים הוצפתי געגועים. געגועים לתקופה אחרת, קצת יותר נאיבית, כשסגרנו את כביש מס' 1 כי באמת האמנו שאסור להעלות את שכר הלימוד. געגועים לעומק מסוג אחר (זה שלא קיים בעולם השיווק המהיר והעצבני בו אני מעבירה את ימי לדעת), געגועים לחברים הירושלמים (שנמצאים עכשיו בתל אביב. כולם עשו לייק ל'תל אביבים עילאיים ומתנשאים' במקביל ל'ירושלמים עילאיים ומתנשאים', אין אמת אחת כבר אמרתי?). געגועים לאידיאולוגיה שהשאירה אותנו ערים ימים כלילות כדי שיהיה פה ראש עיר חילוני שיעשה מהפכה. געגועים לאוויר שיש רק בעיר הזאת, געגועים לפשטות.

וכשהר הצופים נשאר מאחור והגעתי לבית של אמא ואבא, הבנתי מה לא רואים מה"שם" התל אביבי. לא רואים את עצמך. לא רואים את השקט, לא רואים את התמונה הגדולה באמת, קצת קשה לראות משהו בבירור במהלך ריצת מרתון (ולא מרתון ירושלים לצערי). ומחלון הבית שצופה על כל ירושלים נזכרתי שלכל אחד יש עיר ושמה ירושלים (ולא במובן הקליל של המילה). כל אחד יוצר לו את המקום שבו הוא עולה אל מעל גובה פני המים, לנקודה הכי גבוה שהוא יכול כדי לצפות. וכמה חשובה הנקודה הזו, לפעמים רק כשמגיעים אליה עייפים ומותשים מבינים את עוצמתה.

בדרך חזרה, רגע לפני החזרה לעיר האורות, במסגרת קמפיין הבחירות העירוני, פגשה בי צעירה אחוזת אמונה שניסתה להסביר לי למה צריך לבחור במשה ליאון לרשות העיר ירושלים. שאלתי אותה אם היא אוהבת את ירושלים, היא ענתה שכן. שאלתי אם בחמש שנים האחרונות היא קצת יותר גאה להיות ירושלמית, היא ענתה שכן. בשלב מסוים התחלפו היוצרות. אני הסברתי לה בפאתוס ואמונה למה יש רק מועמד אחד ראוי לרשות העיר, הוא כבר ראש העיר. היא הביטה בי מהוססת ואני המשכתי: "היה לירושלים ראש עיר מיתולוגי אחד שאין עוררין על כמה טוב הוא היה, קראו לו טדי קולק, אבל גם טדי קולק הפך לחלק בלתי נפרד מאבני העיר ירושלים כי היו לו 28 שנים של שירות העיר!" תהליכים לוקחים זמן, אמרתי לה, שינויים קורים לאט לאט. דיברתי איתה אבל בעצם דיברתי עם עצמי. בשלב מסויים איבדתי אותה, זה היה בין הזיכרונות מהר הצופים לעובדה שבחמש שנים המרחק הפסיכולוגי בין ירושלים לתל אביב התקצר עבור הרבה אנשים. היא חזרה אלי כששאלה "איפה את גרה?" ועניתי בשקט "בתל אביב". "אז למה ירושלים חשובה לך?" היא שאלה. "כי אני ירושלמית עניתי". היא התבלבלה (זה באמת מבלבל).

אין שלמות בירושלים, שום דבר לא מגיע בקלות ואולי זה הקסם של העיר הזו. צפצוף בלתי פוסק של טרנזיט עצר את המונולוג שלי, הוא נוסע לשוק רמלה שהגיע לעיר וסימן לי שגם אני צריכה להספיק לרכבת. בין הרים ובין סלעים נשארו המחשבות על העיר, השקט, המגדלור, הבחירות, הזיכרונות. כשהגענו לארלוזורוב הטלפונים התחילו לצלצל בקול (כאילו מישהו סימן שחזרתי לאזור עם קליטה בלתי פוסקת).

זום אין לחיים האמיתיים קרה מהר מאד והחזיר אותי לפרטי הפרטים של התמונה, אבל הפעם טעונה באנרגיות מהמקום המופלא הזה שנקרא ירושלים. הנשים עטויות כיסויי ראש ואברכים שחורי לבוש התחלפו במראות קלילים בחום אוגוסט התל אביבי, עצומה של טבעונים לזכויות בעלי החיים שהציעו לי לחתום עליה ביציאה מארלוזורוב הזכירה לי שדברים שרואים משם, אין שום סיכוי לראות כאן.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “הדברים שלא רואים מכאן – פאוזה ירושלמית

  1. שלומית, כתבת מקסים ומדוייק.
    אני 13 שנים מחוץ לירושלים, הפעם האחרונה שהייתי שם, הייתה אולי לפני שנה. אך, עדיין – בשביל עצמי, אני הכי ירושלמית. בכל שאלה של 'מאיפה את', חייבת להכניס ש"במקור אני מירושלים".
    ירושלים קיימת בתדר אחר, העבר וההווה שלה מהולים יחד והופכים אותה לעיר עם אנרגיה של נשמה זקנה בגוף שרק משתבח עם הזמן. זר לא יבין זאת. אבל, איזה כיף לי שאני מאלה שכן 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s