בעשר בלילה הפקק שמשתרך בשער הגיא מעיד שקורה כאן משהו מיוחד היום. אין משחק של בית"ר, גם לא פורמולה 1 (למרות שכמה אופנועים עולים ברעש מנוע רם בין הרים ובין סלעים בדרך לעיר הקדושה). ברדיו מזכירים שהעיר חסומה, ובמכוניות משני צידי הפקק עם ישראל על ילדיו, ערסיו, פרוחתיו, צפוניו, דרומיו והתל אביבים שלו, גם אנחנו עולים לירושלים לבקש סליחה. ואולי, צריכים אנחנו באמת לבקש סליחה מהעיר, על שירדנו תל אביבה, על שרעינו בשדות זרים, על שבחרנו בים במקום בי-ם. ברגעים האלה, שמדברים על הרוח (גם זו שמנשבת בעיר הזאת בנועם אין סופי בלילה של ספטמבר) עולים לירושלים. העלייה מכריחה אותך להשאיר מאחור את היום יום, ואת האתמול, וכך רגע לפני המחר,להיות ולו לרגע או שנים בספרה אחרת, כזו שטוענת את הגוף באנרגיה לשנה חדשה.

למבקרים ששורדים את העליות של שער הגיא מחכה מימין בית הקברות גבעת שאול, שזועק גם בחשיכה "דע מאין באת ולאן אתה הולך" (המקבילה התל אביבית שלו זה הבניינים של עזריאלי, שמפרסמים: "דע מאין באת וחשוב היטב היכן אתה הולך לחנות"). ובכניסה לעיר הקדושה, שעון. שעון כניסת השבת, כאילו מזמינים אותך לעבור לזמן מקומי, ירושלים. ובזמן המקומי, כל אחד מוצא את מקומו. אלה הממהרים לבין הכנסת לתיקון חצות ואלה הפוקדים את שוק מחנה יהודה המלא בברים וצעירים שלא היו מביישים את לונדון או פריז. מוצאים את מקומם אנשי הסינדרום והסטודנטית מכפר שמריהו, המואזין שמתחיל לחמם מנועים ומוכר הבייגלה.

בדרך לפסטיכותל הביטו בנו תרנגולות מבועתות מחכות לכפר על איזה עוון של פלוני או אלמוני. מוכרי הסחלב והתירס החם צועקים בקול לעוברים והשבים שבאים לבקש סליחה ולסלוח. שהרי רגע לפני שחותמים מן הראוי לצאת מעצמך ולהיכנס לרכב, לנשום אוויר פסגות, לתרום למצעד המרשרשים בסימן 'צדקה תציל ממוות', להחליט על הצטרפות לmeatless Monday אחרי מפגש עיניים צפוף עם תרנגולת מיואשת, להעלות איזו תמונה לפייס+ סטטוס: "אין על העיר הזאת בעולם כולו", להבטיח שבשנה הבאה נהיה טובים יותר, חכמים יותר, אנושיים יותר ולשמוח שמחה אמיתית שירושלים (כפרה עליה) חיה, נושמת ובועטת באמצע הלילה.

הכותל המערבי מלא (אבל לא עד אפס מקום), תמיד יהיה מקום בכותל לכל אדם שעולה לירושלים, הולך בין אבניה ומגיע אל הקיר שעיני כל העולם נשואות אליו. הרחבה הזאת כאילו מחבקת כל אדם שמגיע מכל קצוות תבל, לא שואלת מאין בא ולאן הולך. יש בה משהו מנחם ומרגיע, היא לא משתנה, מאז הצנחנים עם "הכותל בידינו" ועד המהומה האחרונה של נשות הכותל, מה שהיה הוא שיהיה. הקיר אותו הקיר, היונים מרחפות אליו בבטחה, השיחים הירוקים צומחים בלי השקיה כחלק מהפלא. רק הפתקים משתנים, והבקשות משתנות והידיים שנוגעות בקיר מתבגרות, יש כאלה שכבר לא הגיעו השנה, ואת מקומן תפסו ידיים צעירות, אוחזות ילדים קטנים שממשיכים את המסורת ועולים לירושלים.

קול השופר מעיר את עיניהם העייפות של עשרות אלפי אנשים, חלקם אוחזים ספר, חלקם לוחשים תפילה, חלקם מנמנמים בערגה במקום המרגיע והכי נפיץ בעולם. הגברים בזעקות אל נורא עלילה, והנשים ממציאות מחילה. כולם מבקשים מי בלחישת שפתיים ומי בתחינה שבלב, קצת אושר.

אדון הסליחות מביט מלמעלה, והמואזין מצטרף, עוד שעה יקרא התרנגול לשמש לעלות ולהאיר (אם נשאר איזה אחד שהלך כפרה לדרך אחרת).

גמר חתימה טובה.