אלה שהתפזרו בגולה התל אביבית, שמתבשמים מריחו של הים ומסתנוורים מיופיין של השדרות בעיר האורות. אלה שמדברים ירושלמית בנפשם אבל גרים בביצה. אותם האלה שקוראים לעצמם "ירושלמים במקור". החברים שלי, שאומרים בשקט "כן, עזבתי לפני שנתיים". אלה שכשמישהו אומר סביבם שהוא מירושלים הם מרגישים בבית.

ההוא שעבד בלינק וההיא שלמדה משפטים בעברית, והיזמים האלה שפתחו פרש או ארומה, ירושלמים. כמה גאווה נותנת העיר הזו לחיים בה, כמה אהבה וגעגוע היא נותנת לאלה שאינם עוד בין חומותיה. את ירושלים עזבתי לפני שנתיים בדיוק. אחרי שנתיים של נסיעות על כביש מספר 1 רק כדי לא לעזוב את העיר שלי. ירושלים בשנתיים האחרונות מלווה גם בהמון רגשות אשם שבזכותם נכתבות שורות אלה. רגשות אשם על שעקרנו, על שהחבורה מהתיכון נפגשת ליום הולדת על הגבעות שצופות על יפו במקום לשבת ב'שכנה' במחנה יודה.

מחר לראשונה בחיי אני הולכת להצביע בתל אביב, בנזיד חניה חינם ותל אופן מכרתי את זכות ההצבעה שלי בירושלים.
אחי הירושלמים, אלה שיש להם עדיין זכות הצבעה בירושלים, סעו מחר לבירה- אנחנו חיילי המילואים של העיר הזאת, שיום אחד נחזור אליה ונקווה למצוא אותה מתפתחת, מעודדת צעירים, מלאה במבני ספורט ותרבות, בעלת גוון המאפשר חיים פלורליסטיים לאלה הבוחרים בה- גם בעיר הקודש. מי ברכב, מי ברגל ומי בלשכנע את הדודה הירושלמית שעדיין מתלבטת לצאת ולהצביע בשבילנו. שנחזור יום אחד לעיר שלנו.

לפני ארבע שנים, אז בירושלים, התחילה מהפכה. היינו שם חבורה צעירה ונמרצת של אנשים שאוהבים מאד את העיר, חלקם עדיין שם. קמים כל בוקר לעשייה הכל כך חשובה הזו, הם השומרים המודרנים שמופקדים על חומות העיר. בצניעות גדולה ומתוך אמונה אמיתית שדוקא בירושלים. רק בירושלים.
היא קשה העיר הזאת, מקשה על תושביה, קשה כאבניה, קרה לעיתים, אבל כשמחפשים אמת, נטולת מניירות ועטיפות חיצוניות, מהסוג של ריחות הבישול בערב שישי, או הופעה של אמנית אתיופית בימק"א, ירושלים מגלה את יופייה ומסירה את קליפותיה לבאים בשעריה.

ירושלים כמו ירושלים, מציבה עוד מבחן מחר, ושולחת את הבוחר החילוני להצביע. מה הבעיה? הבעיה שאצלנו אין פשקווילים. אם היו כאלה היה צריך לכתוב בהם באותיות קידוש לבנה:

אחיי הירושלמים!
צאו להציל את ירושלים!
קחו את כל מי שאתם מכירים
ולכו לקלפי!
עזבו את האיפון,
תנו עוד כמה שנים של עשייה!

בחברה החרדית יש פסיקה רבנית די ברורה שתזיז מחר הרים וגבעות ותמלא את הרחובות בצו השעה. לנו יש פייסבוק. רבינו ומורינו שיכול כל כך להטעות ולהרדים בימים מסוג זה. מחר לא יספרו לייקים, מחר הוא יום של רגליים. אני עולה בבוקר לירושלים. במסגרת צו 8, ירושלמים אמיתיים (מהסוג שמכיר את מפגש השיח ושמע מההורים על סגירתו של קולנוע אדיסון) מוזמנים להצטרף.
ירושלים תצליח, זה בטוח!