הצהוב היום, צהוב מאד

היום קוראים לו "ההוא" ומחר זו תהיה "ההיא", יגידו עליהם שהם "כאלה" וידביקו להם כמה תארים. חלקם מחמיאים פחות וחלקם נוראיים יותר. מכל הצבעים בעולם לצבע הצהוב יש איזו נטייה לא ברורה לתפוס את העין. התקשורת אוהבת צהוב, אנחנו אוהבים צהוב. צהוב באופנה בזמן האחרון. צהוב הוא צבע על זמני, אנושי שכזה. צהוב עוזר לנו להרגיש קצת יותר טוב. בעולם המודרני הצהובון הדיגיטלי נותן תחושה של ביחד. כולם מלחשים, כולם יודעים, ולמי שלא יודע – נגלה. הזמזמום הזה הוא חלק מחייה של הרשת וכל המרבה הרי הוא משובח. yellow

הבעיה עם הצבע הזה היא שגורלות של אנשים נחרצים סתם כך. בלי שום בדיקה או סיבה אמיתית. שיפוט מהיר, צ'יטוט מהיר, פוסט מהיר וכך בהפרש של 400 תווים בפייסבוק נחרץ גורלו של אדם. כבר אמרו גדולים וטובים ממני שחיים ומוות ביד הלשון, אך בהגה המודרנית, חיים ומוות ביד המקלדת. ומחר, שיתפוצץ הבלון הצהוב הזה יגיע בלון צהוב אחר. מאחור יישאר אדם קצת יותר חיוור, קצת פחות מאמין (באנשים ובטוב), קצת פחות נאיבי. קצת פחות.
לבית המשפט המודרני קוראים פייסבוק, בו במחית לייק מתקיימים בכל יום דיונים ערים, הסנגורים והקטגורים מעדיפים להשאיר עורכי דין מחוץ לתחום, אין צורך בקלדנית כי התיעוד מושלם ויש אמת מידה למותר ואסור בחסות סר צוקרברג השופט העליון. ה"אסור" קיצוני וה"מותר" מתירני. לעיתים מתירני מדי. כך בכל יום נמחקים ומתווספים חברים, לכולם יש מה להגיד וזווית האגודל חורצת גורלות. לכל אחד מאיתנו יש חבר מושבעים פרטי שמשתף, ונותן תוקף חברתי לסיטואציה. בעידן המודרני המשפט "חף משפע עד שהוכחה אשמתו" נשאר בתיקיית הארכיון ומפנה את מקומו למשפט מהיר ויותר מהכל מוחצן ומשותף. התקשורת שתפקידה היה בעבר כלב שמירה הפכה במה לנביחות ונשיכות בקולי קולות ומי שיש לו יותר משתפים, הרי הוא משותף!

הותר לפרסום
פרסום קובע עובדות, חשדות הופכים מציאותיים יותר כשנותנים להם משמעות מילולית, למילים, יש כוח. כשהן צבועות בצהוב יש להן כוח הרסני. היופי במילים הוא שכמו שקל להגיד כך קל להכחיש והחשוב עוד יותר הוא שהאדם הממוצע מוצף ומוקף בכל כך הרבה מסרים ביום יום שהזיכרון שלנו איך לומר, נוטה לשכוח. מה שהותר היום לפרסום יוסר מחר ויפנה את מקומו לידיעה הבאה, לרעש הבא, עד העונג הבא.
בסיור באחד הרחובות בשכונת מאה שערים בירושלים נתקלתי בפשקוויל (מודעת פרסומת של חרדים) שמשך את תשומת ליבי. באותיות מסוגננות נכתב בו "לשון הרע דבר נורא, דברו רק דברי תורה". אני מהחבורה של הלייקים, חיה לפי דתי ואמונתי בלב תל אביב, אבל משהו בקריאה הזו הזכיר לי ערך שאנחנו שוכחים לפעמים. כשכל כך זמין להביע דעה, הערך לפעמים נשכח הרחק מאחור. מילים יכולות להיות אוויר ויכולות לשנות מציאות. מילים.
הותר לפרסום שיש איזה זמר, שאולי מכיר איזה פוליטיקאי, שבטח מכיר איזו קטינה. אם זה לא היה כל כך עצוב זו היתה יכולה להיות התחלה של בדיחה. ואז מתחיל משחק פיצוחים בו מעבר לניחושים מפצחים לפעמים אנשים. זה לא נראה לעין, זה קורה בפנים, עמוק בבטן.
קצת כמו המקרים שקל לשכוח על איזו ילדה שקפצה מהגג כי כמה חברים בפייסבוק כתבו שהיא כזאת או אחרת. צהוב הוא צבע מסוכן. צהוב חזק שורף אנשים.

על מי האשמה?
ומה קורה אם הוא אשם אתם שואלים? עם פושעים צריך לנהוג בחומרת הדין. יש לנהוג בהם בכבוד ולקיים משפט ראוי (מהסוג שלימדו אותנו בשיעורי אזרחות. אז כשלא היה פייסבוק ורכילות היתה עסיסית – פנים אל פנים), ובינתיים? בינתיים צריך לפעמים לשתוק. שתיקה רועמת יכולה לעיתים להיות קשה יותר ממילים צהובות. שתיקה מותירה מקום לספק. שתיקה לא סולחת, שתיקה שייכת לעולם המעשה, היא קשה הרבה יותר מילים. זה זמן שקט.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s