שלום, אני בקשר לדירה, זה עדיין רלוונטי. כבר שבועיים שאני בזירת הקרבות שנקראת דירה להשכיר, אחרי נוקאאוט ממתווכת שהתחזתה לפרטית וימים כלילות מול האפליקציה של יד 2 (תם עידן אתר ההיכרויות והתחיל השלב של אתר היכרויות לדירה).
כבר עברנו את גבעותיה הירוקות של רמת אביב וחלשתי על ביצרון, כמעט סגרנו ביפו ואפילו הסכמתי להישאר בפלורנטין. אין לי בעיה להתפשר על המרפסת, אם היא לא מרוהטת נרכיב מאיקאה כמה מקלות שנקרא להם רהיט. ויתרתי (בצער רב וביגון קודר) על הבריכה של חצרות יפו, אני אפילו פוזלת למונטיפיורי לאחרונה.
היינו כבר באפקה והדר יוסף, בשיכוני רכבת מתפוררים ברמת אביב וביחידות דיור עם חימום רצפתי (מי למען ה׳ צריך חימום רצפתי בתל אביב?). רק ליד אליהו עוד לא הגענו, פייר, אני מפחדת.

כניסה מידית. אלא מה. ובשיח שלי עם עצמי אני תוהה, איך יכול להיות שעל נעליים שעולות 500 ₪ אני מתלבטת יותר מעל הדירה שתעלה עשרות אלפי שקלים בשנה הקרובה? ואם ב'איך' עסקינן, אז איך יתכן שלמישהו בעולם הזה נשמע סביר לשלם 6000 ₪ על דירת שניים וחצי חדרים. ומי בכלל בונה חצי חדר? זה לחצי בנאדם? כי בינתיים אני בעצם כלום!

יש חניה? אין חניה. אין, אין על המעליות האלה שמכניסות רכבים האחד על השני בסדר מופתי! שישים מטר (כולל המטר של השטיח בכניסה ותיבת הדואר), פרטר זו המצאה של בעלי דירות להכניס אדם למחילה ועל הדרך להרוויח כמה שקלים (כמה אלפי שקלים).
פייסבוק הוא לוח מודעות ענק בו המלויקק (זה הטיה של לייק) שורד, ומתווך הוא אדם עם גישה לאינטרנט שיש לו יד ביד 2. בברנז'ה יש גם כמה כאלה שמוכנים רק להחליף דירה (יש לזה תרופה פסיכיאטרית), מסבלטים (שמשאירים לך גם את החתול בבית) וכמה כאלה של תקופות קצרות (זה המקבילה למחפשי סטוצים באתרי היכירויות).

מציאה! מראים ביום שישי בין 12:00-13:00. הרחוב מתפוצץ בזוגות לבושים לטקס ובעלת בית אחת שהופכת בן רגע לעברי לידר בגמר x פאקטור. בר לא הגיעה, היא באקירוב. מציאה היא דירה מסוידת עם טחב אסתטי, קומה רביעית בלי מעלית. הארנונה 800 לחודשיים. ועד בית עוד 300.ותגידו תודה.

אנחנו ציבור מטומטם שמשלם ביג טיים בצירוף עמלת תיווך. שחייב לגור על השדרה ליד הסנטר או מעל הכיכר. זה לא אישי, זה אנושי וזה קורה לכולם.

אבל זה רק הפן הקומי של הסיטואציה. כי אם מסתכלים פנימה אל נבכי הנפש של השוכר המתחיל מסתתרות המאזניים שבין הווה מפנק לעתיד טוב יותר. ועתיד, כבר הסבירו לנו צריך לבנות. הסבירו כל כך הרבה פעמים ועדיין, שלושים שנים קדימה נראות גדולות מדי כדי לוותר על חנייה צמודה. עשרים שנים קדימה רחוקות כל כך שעדיף לשכור היום כי מי יודע אם מחר נמות. כל החיים אנחנו מחפשים בית, המקום הזה בו אפשר להשאיר את כל היום יום מאחור ולהתחבר למשהו שנמצא עמוק בתוך הנשמה.

להשכיר או לקנות בית (כן יהי רצון) היא החלטה רגשית, בה הלב עומד בפרונט וקצת פחות השכל, אחרת איך יכול להיות שזוג צעיר חותם על משכנתא מפלצתית ששקולה לקשירת הרגל לכדור ברזל לשלושים השנים הקרובות?

אנחנו אוהבים לדבר על זה אבל מוכנים לשלם את המחיר והמחיר כבד.

לפני כמעט שלוש שנים יצאנו לרוטשילד ותקענו יתד וזעקנו שיקר לנו. מאז סתיו בכנסת וגם יאיר, והם משתדלים. משתדלים לאזן קצת את כף המאזניים בין העתיד והיום. בינתיים בגזרת היום יום אני הולכת ללמוד לאיית גבעתיים, חולון ורמת גן ולפוצץ את הבועה, קודם בראש ואחר כך במציאות. עוד לא אבדה תקותינו!